לאחר ששני השודדים הוכנו ליציאה, יצאו החיילים לכיוון אתר הצליבה, בפיקודו של קנטוריון. הקנטוריון שפיקד על שניים עשר החיילים הללו היה אותו מפקד שהוביל בלילה שלפני את החיילים שעצרו את ישוע בגת שמנים. הרומאים נהגו להקצות ארבעה חיילים לכל נידון לצליבה. שני השודדים הולקו כראוי לפני שנלקחו לצליבה, אך ישוע לא ספג עונש פיזי נוסף; ללא ספק, המפקד סבר שכבר הולקה דיו, אפילו לפני שנגזר דינו.

שני הגנבים שנצלבו היו עמיתיו של ברברס, ואילו מנהיגם לא היה משוחרר כחלק ממחילת הפסח של פילטוס, היו מוּצאים להורג יחד עמו מאוחר יותר. ישוע, לפיכך, נצלב במקום ברברס.

את מה שעתיד ישוע לעשות, להסכים למות בצליבה, עושה הוא מרצונו החופשי. כשחזה את ההתנסות הזו, אמר: ״עַל כֵּן אֹהֵב אֹתִי ׳אָבִי׳ כִּי אֶת נַפְשִׁי אֶתֵּן לְמַעַן אָשׁוּב וְאֶקָּחֶהָ. וְאִישׁ לֹא יִקָּחֶנָּה מֵאִתִּי כִּי אִם אֲנִי מֵעַצְמִי אֶתְּנֶנָּה יֶשׁ בְּיָדִי לָתֵת אֹתָהּ וּבְיָדִי לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ המצווה הַזֹּאת קִבַּלְתִּי מֵעִם ׳אָבִי׳.״

מעט לפני תשע בבוקר זה, הובילו החיילים את ישוע מהפרטוריום  ולגולגותא. אחריהם צעדו רבים מאוהדיו הסמויים של ישוע, אך רוב הקהל, שמנה כמאתיים איש ויותר, היה מורכב מאויביו או מסקרנים מזדמנים שרצו לחוות את השוק של מופע הצליבה. רק מעט ממנהיגי היהודים הלכו לראות את ישוע מת על הצלב. לאחר שהיה ברור שפילטוס מסר אותו לחיילים הרומים ושנגזר דינו למות, הם פנו להתעסק בפגישה שקיימו במקדש במהלכה דנו בגורל חסידיו.

לפני שיצאו את חצר הפרטוריום, הניחו החיילים את הקורה האופקית של הצלב על כתפיו של ישוע. היה נהוג לחייב את הנידון למוות לשאת את הקורה האופקית למקום הצליבה. הנידון למוות לא נשא את כל הצלב, אלא רק את הקורה הקצרה הזו. הקורה האנכית, הארוכה יותר, כבר הובאה מבעוד מועד לגולגולתא ועד להגעתם של החיילים ואסיריהם כבר הוכנסה עמוק באדמה.

כנהוג, הוביל המפקד  את השיירה ונשא בידיו לוחות לבנים קטנים ועליהם נרשמו בפחם שחור שמות הפושעים והפשעים בעטיים נידונו למוות. עבור הגנבים, נשא הקנטוריון שלטים עליהם נרשמו שמותיהם ומתחתם מילה אחת, ״שודד.״ על-פי המנהג, לאחר שהקורבן מוסמר לצלב והורם למקומו על הקורה האנכית מסמרו את השלט בראש הצלב, מעט מעל לראש הפושע, וכך יכלו כל הנוכחים לדעת בשל איזה פשע נצלב הנידון למוות. השלט שנשא הקנטוריון עבור הצלב של ישוע נכתב בידי פילטוס עצמו בלטינית, יוונית, וארמית ונכתב בו: ״ישוע מנצרת – מלך היהודים.״

כמה משליטי היהודים שנכחו בזמן שפילטוס רשם על השלט התרעמו בקול כנגד כך שכינה את ישוע ״מלך היהודים.״ אך פילטוס הזכיר להם שההאשמה הזאת הייתה חלק ממה שהוביל להרשעתו. כאשר הבינו היהודים שלא יצליחו לשכנע את פילטוס לשנות את דעתו, הם ביקשו שלפחות ישנה זאת ויכתוב במקום, ״הוא אמר, ׳אני מלך היהודים.׳״ אך פילטוס עמד על שלו; הוא לא שינה את הכתוב. לכל טענותיהם ענה, ״מה שכתבתי, כתבתי.״

אף כי היה נהוג לצעוד לגולגותא בדרך הארוכה ביותר, כך שמספר רב של אנשים יצפה בפושע שנידון למוות, הם תעדו היום בדרך הישירה ביותר לשער דמשק, שהוביל צפונה ואל מחוץ לעיר. בדרך זו הגיעו במהרה לגולגותא, אתר הצליבה הרשמי של ירושלים. מעבר לגולגותא שכנו בתיהם של העשירים, ומעברה השני של הדרך נצבו קבריהם של רבי מן היהודים האמידים.

היהודים לא נהגו להעניש בצליבה. היוונים והרומאים למדו זאת מהפיניקים. אפילו הורדוס האכזר לא נהג לצלוב. הרומאים מעולם לא צלבו אזרח רומי; רק עבדים ונתינים זכו לעונש המוות הבלתי מכבד הזה. במהלך המצור על ירושלים, רק ארבעים שנה לאחר צליבתו של ישוע, כוסתה גולגותא כולה באלפים רבים של צלבים, עליהם קמלו מדי יום מיטב פרחי העם היהודי. אכן, קציר איום ונורא למה שנזרע היום.

כשחלף מצעד המוות ברחובותיה הצרים של ירושלים, רבות מנשות היהודים העדינות ששמעו את מילות העידוד והחמלה של ישוע וידעו אודות חייו, חיי סעד אוהב, לא יכלו להימנע מלבכות כשראו אותו מובל למוות מבזה כזה. כשחלף לידן, רבות מן הנשים הללו יללו וקיננו. כאשר כמה מהן העזו ללכת לצדו, הפנה ׳המאסטר׳ את ראשו אליהן ואמר: ״בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, אַל תִּבְכֶּינָה עָלַי כִּי עַל נַפְשְׁכֶן בְּכֶינָה וְעַל בְּנֵיכֶן. מלאכתי כמעט ונשלמה – בקרוב אלך ׳לאבי׳ – אך צרותיה של ירושלים רק מתחילות. כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְאָמְרוּ: אַשְׁרֵי הָעֲקָרוֹת וְאַשְׁרֵי המעיים אֲשֶׁר לֹא יָלָדוּ וְאַשְׁרֵי הַשָּׁדַיִם אֲשֶׁר לֹא הֵינִיקוּ. אָז יֹאמְרוּ אֶל הֶהָרִים נִפְלוּ עָלֵינוּ וְאֶל הַגְּבָעוֹת כַּסּוּנוּ וגאלונו מצרותינו.״

נשות ירושלים הללו נהגו באומץ כשהפגינו אהדה כלפי ישוע, משום שהיה זה בניגוד לחוק להפגין אהדה כלפי המובל לצליבה. לאספסוף היה מותר ללגלג, ללעוג, ולצחוק על הנידון אך נאסר כל מפגן אהדה. אף כי ישוע העריך את מפגן האהדה, בשעה חשוכה זו וכשחבריו היו במסתור, הוא לא רצה שהנשים הנדיבות הללו תסתבכנה עם הרשויות בשל כך שהעזו לחמול אותו. אפילו בזמן כזה, ישוע כמעט ולא חשב על עצמו, ורק חשב על ימי הטרגדיה הנוראיים שממתינים לירושלים ולאומה היהודית כולה.

׳המאסטר׳ היה כמעט באפיסת כוחות כשנסחב בדרך לצליבה. הוא לא אכל ולא שתה מאז הארוחה האחרונה בביתו של אליהו מרקוס; ואף לא הצליח לעצום עין לרגע מאז. בנוסף לכך, הוא עמד בדיון אחר דיון עד לרגע בו נגזר דינו, שלא להזכיר את ההלקאות שספג והסבל הפיזי ואובדן הדם שגרמו לו. מעל לכל אלה נוספו מועקה מנטלית כבירה, לחץ רוחני  גדול ותחושה איומה של בדידות אנושית.

מעט לאחר שחלפו מבעד לשער ואל מחוץ לעיר, התנודד ישוע עם הקורה שעל כתפיו, כוחותיו אפסו לרגע והוא נפל תחת משקל המשא הכבד. החיילים צעקו עליו ובעטו בו, אך הוא לא הצליח לקום. המפקד, שידע מה כבר סבל ישוע, ו ראה זאת ציווה על חיילים להפסיק. הוא פקד אז על עובר אורח, שמעון מקירנה, לקחת את הקורה האופקית מכתפיו של ישוע וציווה עליו לשאת אותה את כל שאר הדרך לגולגותא.

אדם זה, שמעון, הגיע כל הדרך מקירנה שבצפון אפריקה כדי להשתתף בחגיגות הפסח. הוא חנה יחד עם בני קירנה אחרים ממש מחוץ לחומות העיר והיה בדרכו לתפילה במקדש בתוך העיר כאשר ציווה עליו המפקד הרומי לשאת את הקורה של ישוע. שמעון נותר שם לכל אורך השעות בהן גסס ׳המאסטר׳ על הצלב, ושוחח עם רבים מחבריו כמו גם עם אויביו. לאחר תקומתו לתחייה ולפני שעזב את ירושלים, הוא הפך למאמין אמיץ בבשורת המלכות, וכששב לביתו, הוביל את משפחתו למלכות השמים. שני בניו, אלכסנדר ורופוס, הפכו למורים מצוינים של הבשורה החדשה באפריקה. אך שמעון לעולם לא ידע שישוע, זה שאת משאו נשא, והמורה היהודי שהתחבב על בנו הפצוע, היו בדיוק אותו אדם.

מצעד המוות הגיע לגולגותא מעט לאחר השעה תשע בבוקר, והחיילים הרומיים נפנו למשימת מסמור שני השודדים ׳ובם האדם׳, כל אחד לצלב שלו.

ראשית, החיילים קשרו את ידיו של ׳המאסטר׳ בחבלים לקורה האופקית, ואז מסמרו את ידיו לעץ. לאחר שהרימו את הקורה אופקית, הניחו אותה על האנכית ומסמרו אותה לזו, את קשרו ומסמרו את רגליו לעץ, תוך שימוש במסמר אחד ארוך דרך שתי הרגליים. מקל עץ מוקם במיקום הנכון בקורה האנכית, ושימש כעין אוכף לנשיאת משקל הגוף. הצלב לא היה גבוה, רגליו של ׳המאסטר׳ היו בערך כמטר מעל פני הקרקע. לכן, הוא יכול היה לשמוע את כל שנאמר אודותיו בלעג וכן לראות בבירור את ההבעה על פניהם של כל אלה שלעגו לו בחוסר התחשבות כזה. כמו כן, כל הנוכחים יכלו לשמוע בקלות את מה שישוע אמר במהלך שעות העינוי והגסיסה האיטית שעבר.

היה נהוג להסיר את כל בגדיהם הנצלבים, אך מכיוון שהיהודים הביעו התנגדות עזה לעירום בפומבי, הרומאים תמיד סיפקו מעין תחתון לכל הנצלבים בירושלים. וכך, כל בגדיו של ישוע הוסרו והוא לפני שהושם על הצלב הולבש כאמור.

הצליבה נועדה לשמש כמוות אכזרי ומתמשך, שכן הקורבן לפעמים גסס במשך מספר ימים. בירושלים הייתה התנגדות רבה לצליבה, והוקמה קבוצה של נשים יהודיות אשר תמיד שלחו נציגה לצליבות אשר הציעה לקורבן יין מהול בסם שיקל על סבלו. כאשר טעם ישוע את היין שנמהל בסם, סרב לשתות ממנו אף שהיה מאוד צמא. ׳המאסטר׳ בחר לשמור על התודעה האנושית עד הסוף. הוא ביקש לפגוש במוות, אפילו בצורתו האכזרית, הבלתי-אנושית, ולהתעלות מעליו בכך שיעבור את מלוא החוויה האנושית.

לפני שהושם על הצלב, השודדים כבר הושמו על הצלבים שלהם והם קיללו וירקו על אלה שביצעו זאת. בזמן שמסמרו אותו לצלב, המילים היחידות שאמר ישוע היו, ״סלח להם, ׳אבא׳, כי הם לא יודעים מה הם עושים.״ אילו מחשבות אהבה ומסירות לא היו עיקר חיי השירות הבלתי אנוכי שחי, לא יכול היה לבקש עבור רוצחיו ברחמים ובאהבה שכאלה. הרעיונות, המניעים והכמיהות של כלל החיים יוצאים לאור בזמן משבר.

לאחר ׳שהמאסטר׳ הורם על הצלב, המפקד מסמר מעל לראשו את השלט בו נכתב בשלוש שפות, ״ישוע מנצרת – מלך היהודים.״ היהודים זעמו על העלבון הזה. אך פילטוס נפגע מחוסר הכבוד שהפגינו כלפיו; הוא הרגיש נפחד ומושפל, וזו הייתה הנקמה המתוקה הקטנה שלו. הוא יכול היה לכתוב: ״ישוע, מורד.״ אך הוא ידע היטב שיהודי ירושלים סלדו מן השם נצרת, והוא התכוון להשפיל אותם. הוא ידע שאם בן הגליל שהוצא להורג יכונה ״מלך היהודים,״ זה יפגע היטב במטרה.

כאשר נודע להם כיצד פילטוס ביקש ללגלג עליהם עם השלט שנתלה על הצלב של ישוע, מיהרו רבים ממנהיגי היהודים לגולגותא, אך לא העזו להסיר אותו בשל נוכחותם של החיילים הרומיים שעמדו על המשמר. מכיוון שלא יכלו להסיר את השלט, המנהיגים הללו התערו בקרב הקהל והסיתו אותו ללעוג ולא להתייחס ברצינות לכתוב על השלט.

השליח יוחנן, יחד עם מרים אם ישוע, רות ויהודה, הגיעו למקום מעט לאחר שישוע הורם למקומו על הצלב, וממש בעת שהמפקד מסמר את השלט מעל לראשו של ׳המאסטר׳. יוחנן היה היחיד מבין אחד עשר השליחים שהיה עד לצליבה, וגם הוא לא היה נוכח בכל מהלכה שכן מיד לאחר שהביא את אם ישוע לשם, רץ חזרה לירושלים להביא את אימו וחברותיה.

ישוע חייך ולא אמר דבר למראה אימו מלווה ביוחנן, אחותו ואחיו. בינתיים, ארבעת החיילים שהוקצו לצליבתו של ׳המאסטר׳ חילקו ביניהם את בגדיו, כנהוג. אחד לקח את הסנדלים, אחד את הכובע, אחד את החגורה ואחד את המעיל. זה הותיר את השמלה, החולצה הארוכה שירדה עד כמעט לגובה הברכיים, והם התכוונו לקרוע אותה לארבעה חלקים, אך כאשר הבחינו שהייתה יוצאת דופן, החליטו להגריל אותה ביניהם. ישוע התבונן בהם כשחילקו את בגדיו בעוד ההמון הגס לועג לו.

טוב שהחיילים הרומיים לקחו את בגדיו של ׳המאסטר׳. אלמלא כן, אילו קיבלו חסידיו לידיהם את הבגדים, הם היו מתפתים לסגוד להם. ׳המאסטר׳ רצה שלחסידיו לא יוותר שום דבר חומרי שקשור לחייו עלי אדמות. הוא רצה להותיר לאנושות רק את הזיכרון אודות חיים של אדם שהוקדשו לאידאל הרוחני הגבוה של התמסרות לעשיית רצון ׳האב׳.

ישוע נתלה על הצלב בערך בשעה תשע ושלושים בבוקר יום ששי זה. עד השעה אחת עשרה, התאספו יותר מאלף איש שבאו לחזות בצליבתו של ׳בן האדם׳. במהלך השעות האיומות הללו, עמדו צבאות השמים בדממה והתבוננו במחזה היוצא דופן של ׳הבורא׳ שמת את מות היצור, ואפילו את המוות הבזוי ביותר של פושע מורשע.

בזמנים שונים במהלך הצליבה עמדו בסמוך לצלב מרים, רות, יהודה, יוחנן, שלומית (אם יוחנן) וקבוצה של נשים מאמינות אדוקות שכללה את מרים אשת קְלוֹפָס ואחותה של מרים אם ישוע, מרים המגדלית, ורבקה שגרה בעבר בציפורי. חברים אלה ואחרים עמדו שם והיו עדים לסבלנות ולעוצמה הכבירה שלו בזמן שסבל סבל עצום.

רבים מן העוברים גִּדְּפוּ אוֹתוֹ והנידו בראשם, לעגו לו ואמרו: ״אַתָּה הַהֹרֵס אֶת הַהֵיכָל וּבֹנֵהוּ בִּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, הוֹשַׁע לְנַפְשֶׁךָ. וְאִם ׳בֶּן האלוהים׳, למה לא תרד מן הצלב?״ בדומה לכך, גם ראשי הכוהנים לעגו לו ואמרו, ״אֶת אֲחֵרִים הוֹשִׁיעַ וּלְעַצְמוֹ לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ.״ אחרים אמרו, ״ אִם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אתה, רד מן הצלב ונאמין בך.״ ולאחר מכן המשיכו ללעוג לו ואמרו, ״בָּטַח באלוהים עַתָּה יְפַלְּטֵהוּ אִם חָפֵץ בּוֹ כִּי אָמַר ׳בֶּן האלוהים׳ אֲנִי וְכָזֹאת חֵרְפֻהוּ גַּם הַפָּרִיצִים הַנִּצְלָבִים אִתּוֹ.״ אפילו שני השודדים לעגו לו וסנטו בו.

מכיוון שישוע לא ענה להקנטות, וצהרי יום ההכנות של היום המיוחד הלכו והתקרבו, עד לשעה אחת עשרה ושלושים נעלם רוב הקהל הלועג; בזירה נותרו פחות מחמישים איש. החיילים התכוננו כעת לאכול את ארוחת הצהריים וללגום מן היין החמוץ והזול שלהם, כהכנה למשמרת המוות הארוכה. כששתו מן היין, הרימו כוס בלעג לישוע ואמרו, ״הללו את מלך היהודים, מזל טוב לו!״ והם נדהמו למראה הסבלנות של ׳המאסטר׳ ביחס ללעג ולצחוק שלהם.

כאשר ישוע ראה אותם אוכלים ושותים, השפיל מבטו אליהם ואמר, ״אני צמא.״ שמע מפקד המשמר את ישוע אומר, ״אני צמא,״ לקח מעט יין מבקבוקו, הרטיב ספוג והושיט אותו אל פיו של ישוע בקצה הכידון, כך שישוע יוכל להרטיב מעט את שפתיו היבשות.

ישוע בחר במתכוון לחיות בלא לעשות שימוש בכוחותיו העל-טבעיים, וכך גם בחר למות על הצלב כבן תמותה מן המניין. הוא חי כאדם, ולכן ימות כאדם – על-פי רצון ׳האב׳.

אחד מן השודדים גידף את ישוע ואמר: ״אם אתה ׳בן האלוהים,׳ למה שלא תושיע את עצמך ואותנו?״ אך כאשר גער כך בישוע, אמר הגנב השני, אשר שמע את ישוע מלמד פעמים רבות: ״הֲלֹא תִירָא אֶת האלוהים? וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כַּמִּשְׁפָּט כִּי לָקַחְנוּ כִּגְמוּל יָדֵינוּ וְהָאִישׁ הַזֶּה לֹא עָשָׂה מְאוּמָה רָע. מוטב כי נבקש מחילה על חטאינו וגאולה לנשמותינו.״ שמע ישוע את דברי הגנב, הפנה את פניו אליו וחייך לאות אישור. כאשר הפושע ראה את ישוע מסב אליו את פנוי, אזר אומץ, ליבה את להבת אמונתו הרוטטת ואמר, ״זָכְרֵנִי נָא אֲדֹנִי בְּבֹאֲךָ בְּמַלְכוּתֶךָ.״ אמר לו ישוע, ״אמן אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לְךָ כִּי יום אחד תִּהְיֶה עִמָּדִי בְּפרדיס.״

בעודו גוסס, מצא ׳המאסטר׳ מצא זמן לשמוע את ווידוי האמונה של השודד המאמין. הגנב מצא גאולה כאשר ביקש אותה. פעמים רבות קודם לכן נטה להאמין בישוע, אך רק בשעות המודעוּת האחרונות שלו קיבל בלב שלם את תורתו של ׳המאסטר׳. כאשר ראה את האופן בו ישוע מתמודד עם המוות בצליבה, הגנב הזה לא יכול היה יותר לעמוד בפני הוודאות שאותו ׳בן האדם׳ אכן היה ׳בן האלוהים.׳

בזמן שהגנב התקבל על-ידי ישוע למלכות, השליח יוחנן לא היה שם שכן הוא הלך לעיר להביא את אימו וחברותיה לזירת הצליבה. מאוחר יותר, שמע לוקס את הסיפור הזה מן ממפקד המשמר הרומי שהומר אף הוא.

ששים שנה ויותר לאחר הצליבה, סיפר השליח יוחנן אודותיה כפי זכר אותה. הרישומים האחרים התבססו על סיפורו של הקנטוריון הרומי ששימש שם בתפקיד ואשר בשל מה שראה ושמע, הפך מאוחר יותר למאמין בישוע והצטרף באופן מלא למלכות השמים שבארץ.

הצעיר הזה, השודד שהתחרט, נדחף לחיים של אלימות ופשע בידי אלה שהאדירו חיים שכאלה כסוג של מחאה לאומנית כנגד הכיבוש הפוליטי וחוסר הצדק החברתי. טענות שכאלה, אליהן התלווה יצר ההרפתקנות, הובילו צעירים רבים בעלי כוונות טובות להצטרף למבצעי שוד נועזים. הצעיר ראה את ברבס כגיבור. כעת, הבחין בטעותו. כעת, ראה לצדו על הצלב אדם גדול באמת, גיבור אמיתי. גיבור שעורר את תשוקתו והחדיר בו השראה לאידאלים הגבוהים ביותר של כבוד עצמי מוסרי, גיבור שעורר בו את האידאלים של אומץ ,גבריות וגבורה. כשראה את ישוע, עלתה וגאתה בלבו תחושה של אהבה, נאמנות וגדלות אמיתית.

אילו היה בקרב הקהל הלועג אדם נוסף שחש כי בלידת האמונה בנשמתו והיה פונה לישוע בבקשת רחמים, היה הוא מתקבל באותה התייחסות אוהבת שהפגין כלפי השודד שהאמין.

לאחר שהגנב המתחרט שמע את הבטחתו של ׳המאסטר׳, כי יום אחד ייפגשו בפרדיס, שב יוחנן מן העיר בלוויית אימו וחבורה בת כשתיים עשרה נשים מאמינות. יוחנן נעמד לצד מרים, אם ישוע, ותמך בה. בנה יהודה עמד בצידה השני. בצהרי היום, ישוע התבונן במחזה ואמר לאימו, ״אישה, הנה בנך!״ הוא דיבר אל יוחנן ואמר, ״בני, הנה אימך!״ ואז פנה לשניהם ואמר, ״אני מבקש שתלכו מכאן.״ וכך, לקחו יוחנן ויהודה את מרים מגולגותא. יוחנן לקח את אם ישוע למקום שהותו בירושלים ואז מיהר חזרה לזירת הצליבה. לאחר הפסח, שבה מרים לבית צידה, שם חיה עד יום מותה. מרים מת פחות משנה לאחר מותו של ישוע.

לאחר שמרים עזבה, התרחקו מעט הנשים האחרות ונותרו לשרת שם את ישוע עד שמת על הצלב, והן עדיין המשיכו לעמוד שם לאחר שגופתו של ׳המאסטר׳ נלקחה לקבורה.

אף כי היה זה מוקדם עדיין בעונה לתופעה שכזו, מעט לאחר צהרי היום התקדרו השמים והאוויר התמלא בחול דק. תושבי ירושלים ידעו שפירושו של דבר שסופת חול חמה עתידה להגיע ממדבריות חצי האי ערב. לפני השעה אחת בצהרים השמיים היו חשוכים והסתירו את השמש, ושאר הקהל נס חזרה לעיר. פחות משלושים איש היו נוכחים כאשר ׳המאסטר׳ סיים את חייו, מעט לאחר שעה זו, היו נוכחים פחות משלושים איש, רק שלושה עשר החיילים הרומיים וקבוצה בת כחמישה עשר מאמינים. קבוצה זו מנתה רק נשים למעט יהודה אחי ישוע ויוחנן זבדיה, אשר שב לזירה מעט לפני מותו של ׳המאסטר׳.

מעט לאחר השעה אחת בצהרים, בעיצומה של סופת חול עזה וחשיכה הולכת וגוברת, החלה תודעתו האנושית של ישוע לגווע. נאמרו מילות הרחמים, הסליחה והתוכחה האחרונות. הובעה משאלתו האחרונה – ביחס לדאגה לאימו. במהלך השעה הזו, של מוות ממשמש ובא, החלה דעתו האנושית של ישוע לחזור על פסוקים רבים מכתבי הקודש העבריים ובייחוד מספר תהילים. המחשבה המודעת האחרונה של ישוע האדם נגעה לפסוקים שאמר בלבו מתוך ספר תהילים, מתוך הפרקים שידועים היום כפרק כ׳, כ״א וכ״ב. ואף כי שפתיו התנועעו, הוא היה חלש מכדי לצטט בקול את הפסוקים הללו, אשר ידע על-פה, והם נאמרו בלב. רק פעמים מספר שמעו העומדים בסמוך דבר מה, כגון, ״עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה, מְשִׁיחוֹ,״ ״תִּמְצָא יָדְךָ, לְכָל אויביךָ,״ ״אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?״ בשום רגע לא היה לישוע ספק קל שבקלים שהוא חי בהתאם לרצון ׳האב׳;  הוא לעולם לא הטיל ספק שכעת הקריב את חייו בהתאם לרצון ׳האב׳. הוא לא הרגיש ׳שהאב׳ נטש אותו; הוא פשוט ציטט בשארית תודעתו פסוקים רבים, ביניהם מפרק תהילים כ״ב, שמתחיל במילים ״אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?״ במקרה היה זה אחד מן הפסוקים שנאמרו בבירור ואלה שעמדו בסמוך יכלו לשמוע.

בקשתו האחרונה של ישוע האדם לחבריו הייתה בערך בשעה אחת וחצי, כאשר אמר בפעם השנייה, ״אני צמא,״ ואותו מפקד המשמר הרטיב את שפתיו באותו ספוג שנספג ביין חמוץ, אשר באותם הימים נודע בכינוי חומץ.

סופת החול התעצמה והשמיים התקדרו עוד. ועדיין, החיילים וקבוצת המאמינים הקטנה עמדה שם. החיילים הסתופפו לצד הצלב כדי להגן על עצמם מפני החול שחתך בבשר. אימו של יוחנן והאחרים התבוננו מרחוק, ממקום מסתור תחת מדף סלע. כאשר נשם ׳המאסטר׳ את נשמתו האחרונה, עמדו לצד הצלב שלו יוחנן זבדיה, אחיו יהודה ואחותו רות, מרים המגדלית ורבקה, לשעבר מציפורי.

היה זה מעט לפני שלוש כאשר קרא ישוע בקול רם, ״זה נגמר! ׳אָבִי׳, בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי.״ לאחר דברים אלה, הרכין ראשו ונפח את נפשו. כאשר ראה הקנטוריון הרומי כיצד מת ישוע, הוא טפח על חזהו ואמר: ״אכן, היה זה צדיק; בוודאי היה ׳בן האלוהים.״ ומאותו רגע ואילך, החל להאמין בישוע.

ישוע מת כמלך – כפי שחי. הוא הודה באופן חופשי במלכותו ושלט במצב במשך כל אותו יום טרגי. הוא הלך מרצונו למוות בזוי לאחר שהבטיח את שלום שליחיו. הוא ריסן בחכמה את אלימותו של פטרוס, שגרמה לצרות, ואף הבטיח שיוחנן יהיה לצדו ממש עד לנשימת אפו האחרונה. הוא גילה את טבעו האמיתי לסנהדרין הרצחנית והזכיר לפילטוס את מקור סמכותו ׳כבן האלוהים׳. הוא יצא לגולגותא והקורה על כתפיו וסיים את משימת מתת האהבה שלו בכך שהפקיד את נפש האדם שרכש ביד ׳אב פרדיס׳. ולאחר חיים שכאלה – ומות שכזה – יכול ׳המאסטר׳ אכן לומר, ״זה נגמר.״

מכיוון שהיה זה ערב שבת כמו גם ערב פסח, היהודים לא רצו שיוצגו הגופות בגולגותא. לכן, הלכו לפילטוס וביקשו ממנו לשבור את רגליהם ולרצוח אותם, כך שניתן יהיה להוריד אותם מן הצלבים ולהשליך אותם לבורות הקבורה של הפושעים עוד לפני השקיעה. לשמע בקשה זו, שלח פילטוס מיד שלושה חיילים לשבור את רגליהם ולהיפטר מישוע ושני השודדים.

כאשר הגיעו החיילים הללו לגולגותא, הם אכן עשו כן ביחס לשני השודדים אך למרבה פליאתם גילו שישוע כבר הלך לעולמו. על-מנת לוודא שמת, לקח אחד החיילים את הכידון ופילח את צדו השמאלי. אף כי הרבה מן הנצלבים גססו על הצלב במשך יומיים ואפילו שלושה, ישוע הלך לעולמו בתוך פחות מחמש וחצי שעות בשל ייסורי הנפש הכבדים והעינוי הרוחני המעיק תחתיהם היה שרוי.

באמצע חשכת סופת החול, בערך בשלוש וחצי, שלח דוד זבדיה את אחרון השליחים אשר נשא את בשורת מותו של ׳המאסטר׳. את אחרון רציו שלח לביתן של מרתה ומרים בבית עניא, שם הוא חשב שנמצאים אמו של ישוע ובני משפחתו.

לאחר מותו של ׳המאסטר׳, שלח יוחנן את הנשים תחת השגחתו של יהודה לביתו של אליהו מרקוס, שם עשו את השבת. יוחנן עצמו, אשר כעת כבר היה מוכר לקנטוריון הרומי, נותר בגולגותא והמתין להגעתם של יוסף וניקודמוס אשר נשאו פקודה מאת פילטוס שאפשרה להם לקחת את גופתו של ישוע.

כך הסתיים יום של טרגדיה וצער עבור יקום עצום ממדים וההוויות התבוניות שבו שהזדעזעו מן המחזה המחריד במהלכו נצלב ׳הריבון׳ האהוב שלהם שהתגשם בגוף; הם היו המומים מקהות חושיהם של בני האדם ומהפגנת הסטייה שלהם.