לפני שישוע לקח את השניים עשר לביקור קצר באזור קיסריה-פיליפי, הוא קבע באמצעות שליחיו של דוד ללכת לכפר נחום ביום ראשון, ה-7 באוגוסט, ולבקר את משפחתו. נקבע מראש כי הפגישה תיערך במספנה של משפחת זבדיה. דוד זבדיה קבע עם יהודה, אחיו של ישוע, שכל המשפחה תהיה נוכחת – מרים וכל אחיו ואחיותיו של ישוע – וישוע הלך עם אנדראס ופטרוס כדי להיפגש עמם. מרים והילדים אכן התכוונו להיפגש עם ישוע, אך אירע הדבר כי קבוצת פרושים אשר ידעה על שהותו של ישוע בצדו השני של האגם, בשטח של פיליפוס, החליטה לבקר את מרים ולנסות ללמוד על מקום הימצאו. הגעתם של השליחים מירושלים הדאיגה מאוד את מרים ואלה הבחינו במתח ובלחץ של כלל בני המשפחה והסיקו שייתכן וישוע מתכוון לבקרם. וכך, הם התמקמו בביתה של מרים, קראו לתגבורת והמתינו בסבלנות להגעתו של ישוע. ובשל כל אלה, כמובן, המשפחה הייתה מנועה מלהיפגש עם ישוע כפי שנקבע. פעמים מספר במהלך היום ניסו יהודה ורות לחמוק מעינם הפקוחה של הפרושים ולשלוח מסר לישוע, אך לא עלה בידם לעשות כן.

בשעות אחר הצהריים המוקדמות מסרו שליחיו של דוד לישוע שהפרושים התמקמו בפתח ביתה של אמו, ולכן לא ניסה להגיע לביקור. וכך, שוב, ושלא באשמת מי מן הצדדים, נמנע מישוע וממשפחתו ליצור קשר.

בעת שישוע, יחד עם אנדראס ופטרוס, המתינו בסמוך למספנה, ניגש אליהם גובה של מס המקדש ואמר: ״האם אין ׳המאסטר׳ שלכם משלם את מס המקדש?״ פטרוס נטה להביע תרעומת על הרמיזה שישוע מצופה לתרום לכלכלת פעילויות הדת של אויביו המושבעים, אך הוא שם לב להבעת פניו המיוחדת של גובה המס, והבין נכונה כי מטרתו הייתה להטמין להם מלכודת עת יסרבו לשלם את מחצת השקל ששולמה כנהוג לתמוך בשירותי המקדש בירושלים. ולכן, ענה לו פטרוס: ״וודא ׳שהמאסטר׳ משלם את מס המקדש. חכה ליד השער ואחזור מיד עם המס.״

פטרוס נחפש להבטיח. יהודה היה זה שהחזיק בכספים, והוא נמצא בעברו השני של האגם. לא הוא, לא אחיו ולא ישוע הביאו עמם כסף. הם ידעו שהפרושים מחפשים אחריהם, ולכן לא יכלו ללכת לבית צידה להביא כסף. כאשר סיפר פטרוס לישוע אודות הכסף שהבטיח, אמר לו ישוע: ״אם הבטחת, עליך לשלם. אך כיצד תקיים את הבטחתך? האם תשוב לדוג כדי לעמוד במילתך? אף-על-פי-כן, פטרוס, בתנאים שנוצרו מוטב לנו לשלם את המס. בואו לא ניתן לאנשים הללו סיבה להיעלב מאתנו. אנו נמתין כאן בזמן שאתה הולך לדוג, וכאשר תמכור אותם שם בשוק, תשלם לגובה המס עבור שלושתנו.״

את כל אלה שמע שליח חשאי של דוד שעמד בסמוך, וסימן לעמיתו שדג בסמוך לחוף לבוא מיד. כאשר החל פטרוס להתכונן לצאת לדוג בסירה, העניקו לו השליח וחברו כמה סלים מלאים בדגים, סייעו לו לשאת אותם לסוחר דגים סמוך אשר רכש את השלל. מה ששילם זה, בתוספת מה שהוסיף השליח של דוד, היה די והותר על-מנת לעמוד בתשלום מס המקדש של שלושתם. הגובה קיבל את המס ופטר אותם מקנס על איחור משום שנעדרו זמן מה מן הגליל.

אין זה מוזר שקיים סיפור על דג שתפס פטרוס ושקל בפיו. באותם הימים הסתובבו סיפורים רבים על אוצרות שנמצאו בפיהם של דגים; סיפורים שכאלה, של כמעט-נס, היו שכיחים למדי. וכך, כאשר יצא פטרוס אל עבר הסירה, הפטיר אליו ישוע בחצי חיוך: ״מוזר שבני המלך משלמים מס; בדרך כלל הזר הוא זה אשר ממוסה לקיום החצר, אך טוב לנו לא לספק לרשויות עילה כלשהיא. לך! אולי תתפוס את הדג שהשקל בפיו.״ מכיוון שכך דיבר ישוע, ופטרוס הופיע מהר מאוד ובידו כספי מס המקדש, אין להתפלא על כך שהמאורע הורחב ותואר לאחר מכן כנס בידי הסופר של הבשורה על-פי מתי.

ישוע, יחד עם אנדראס ופטרוס, המתינו על החוף כמעט עד לשעת השקיעה. השליחים מסרו להם שביתה של מרים היה נתון למעקב; ומשום כך, כאשר החל להחשיך, עלו שלושת הגברים הממתינים לסירה והחלו לחתור לאיטם אל עבר חופה המזרחי של הכנרת.

ביום שני, ה-8 באוגוסט, בעוד ישוע ושניים עשר השליחים חנו בפארק מגדן הסמוך לבית צידה-יוליאס, הגיעו מכפר נחום לוועידה יותר ממאה מאמינים, האוונגליסטים, סגל הנשים ועוד גורמים אשר תמכו בכינונה של המלכות. הגיעו גם רבים מן הפרושים, אשר נודע להם שישוע כאן. בעת ההיא, גם חלק מן הצדוֹקים חברו לפרושים במאמץ לטמון לישוע מלכודת. לפני שנכנס לשיחה סגורה עם המאמינים, קיים ישוע מפגש פתוח בו נכחו הפרושים, והם הציקו ׳למאסטר׳ וביקשו להפריע למהלך המפגש. אמר ראש המפריעים: ״רבי, תן לנו אות משמים, שיעיד על סמכותך כמורה, ואז ידע כל אדם שאכן שליח אלוהים הנך.״ ענה להם ישוע: ״בָּעֶרֶב תֹּאמְרוּ יוֹם צַח יִהְיֶה כִּי אָדְמוּ הַשָׁמָיִם; וּבַבֹּקֶר תֹּאמְרוּ הַיּוֹם סַעַר כִּי אָדְמוּ וְהִתְקַדְּרוּ הַשָׁמָיִם. כשיופיע ענן במערב תאמר יום גשום יהיה; כשתנשב הרוח מדרום תאמרו כי יהיה חם מנשוא. כיצד תדעו להכיר אֶת פְּנֵי הַשָׁמַיִם וְאת אותוֹת הָעִתִּים לֹא תַכִּירוּ? למבקשים את האמת, האות כבר ניתן; דּוֹר רַע וּמְנָאֵף מְבַקֶּשׁ-לוֹ אוֹת וְאוֹת לֹא יינתן לו.״

עת סיים את דבריו, עזב ישוע והחל להתכונן לוועידת הערב עם חסידיו. בוועידה הוחלט כי מיד עם שובם של ישוע והשניים עשר מן הביקור שתוכנן לקיסריה-פיליפי, הם יצאו למבצע מאוחד ברחבי ערי וכפרי הדקפוליס. ׳המאסטר׳ השתתף בתכנון של המבצע לדקפוליס ובעת שפיזר את החבורה, אמר: ״אומר לכם, "שִׂימוּ לְבַבְכֶם והיזהרוּ מִשְּׂאוֹר הַפְּרוּשִׁים וְהַצְּדוֹקִים. אל תלכו שולל ממפגן המלומדות שלהם ומנאמנותם הגדולה למסורת הדת. שימו לבכם רק לרוח האמת החיה ולעוצמתה של דת האמת. לא פחד מפני דת מתה יציל אתכם, אלא אמונתכם בהתנסות חיה במציאויות הרוח של המלכות. אל תתנו לדעות הקדומות לעוור אתכם ולשבש את הבנתכם כך שעיניים לָכֶם וְלֹא תִרְאוּ וְאָזְנַיִם לָכֶם וְלֹא תִשְׁמְעוּ. דת אמת לא רק נועדה להשכין שלום אלא גם להבטיח את הקדמה. לא יוכלו השלום לשכון בלבבכם או הקדמה לשכון בדעתכם אלא אם תתאהבו בלב-שלם באמת, באידאלים של מציאויות הנצח. מונחים לפניכם עניינים של חיים ומוות – חטא מנעמי הזמן אל מול צדקת מציאויות הנצח. אפילו כעת תתחילו למצוא גאולה מן השעבוד לפחד ולספק, בעת שאתם באים בשערי חיי האמונה והתקווה החדשים. כשיתעוררו בנשמתכם רגשות של שירות לזולת, אל תדכאו אותם; כאשר ייגדש לבבכם באהבה לרעיכם, תנו ביטוי לדחף החיבה הזה וסעדו בחכמה את צרכיהם האמתיים של רעיכם.״

מוקדם בבוקר יום שלישי יצאו ישוע והשניים עשר מפארק מגדן אל עבר קיסריה-פיליפי, בירת מחוז שלטונו של פיליפוס הטטראכוס. קיסריה-פיליפי מוקמה באזור יפהפה. היא שכנה בתוך עמק מקסים, בין גבעות ציוריות. הירדן שם בקע ממערה תת-קרקעית. לצפון, התנשאה ברוב הדר פסגת החרמון, ואילו בגבעות מדרום נפרש הנוף המרהיב של הירדן ההררי והכנרת.

ישוע ביקר בהר החרמון בתחילת פעולתו בעסקי המלכות, וכעת, משנכנס לשלב הסופי בעבודה, ביקש לשוב להר הניסיון והניצחון. הוא קיווה שהשליחים יוכלו לרכוש נקודת השקפה חדשה על האחריות שהוטלה על כתפיהם וכן להתחזק לקראת הניסיונות שעתידים להתרחש בקרוב. בעת שהלכו בדרכם, בערך עת חלפו דרומה לנחל מירום, החלו השליחים לשוחח בינם לבין עצמם אודות ההתנסויות האחרונות בפיניקי ובמקומות אחרים, ולשתף בנוגע לאופן בו התקבל המסר שלהם ומה שונה היה יחסם של עמים שונים ׳למאסטר׳.

עת עצרו לאכול צהריים, עימת אותם ישוע לפתע עם השאלה הראשונה ששאל אותם מעודו ביחס לעצמו. הוא הפתיע אותם בשאלה ״מי אומרים בני האדם שאני?״

חודשים ארוכים בילה ישוע בהכשרתם של השליחים הללו, לימד אותם אודות טיבה ואופייה של מלכות השמים, והיטב ידע שהגיע העת ללמד אותם עוד אודות טיבו שלו עצמו ויחסו האישי למלכות. וכעת, עת ישבו תחת עץ התות, התכונן ׳המאסטר׳ לאחד מן המפגשים החשובים ביותר במהלך הקשר שלו עם שליחיו הנבחרים.

יותר ממחצית מן השליחים ענו לשאלתו של ישוע. הם אמרו לו שכל מי שהכיר אותו החשיב אותו לנביא או לאדם יוצא-דופן; שאפילו אויביו פחדו ממנו מאוד בשל הכוחות שקיבל מקשריו עם נסיך השדים. הם אמרו לו שיש ביהודה ובשומרון אנשים שלא פגשו אותו אישית אך מאמינים שהוא יוחנן המטביל שקם לתחייה. פטרוס הסביר שבזמנים שונים השוו אותו אנשים שונים למשה, לאליהו, לישעיהו ולירמיהו. לאחר ששמע ישוע את הדיווח, קם על רגליו, התבונן מטה אל השניים עשר אשר ישבו סביבו בחצי מעגל, הצביע אליהם במופגן במחוות ידו ושאל, ״אך מי אתם אומרים שאני?״ לרגע השתררה דממה מתוחה. השניים עשר לא התיקו עיניהם מן ׳המאסטר׳, ואז קפץ שמעון פטרוס על רגליו והכריז: ״אתה הגואל, ׳בנו׳ של האל החי.״ כאיש אחד קמו אחד עשר השליחים קמו על רגליהם, וסימלו בכך שפטרוס דיבר בשם כולם.

כאשר סימן להם ישוע שוב לשבת, נותר הוא לעמוד ואמר להם: ״את זאת גילה לכם ׳אבי׳. הגיעה השעה שתדעו את האמת אודותיי. אך לעת עתה אני מתריע בכם שלא לספר זאת לאיש. בוא נלך.״

וכך המשיכו בדרכם אל קיסריה-פיליפי, אליה הגיעו מאוחר באותו ערב. הם התאכסנו בביתו של סַלְזוּס, אשר המתין להם. באותו לילה, נדדה שנתם של השליחים; הם הרגישו כי מאורע רב חשיבות אירע בחייהם, ובעבודת המלכות.

מאז שיוחנן הטביל את ישוע ומאז שהמים הפכו ליין בכנא, פעמים מספר קיבלו אותו השליחים הלכה למעשה כמשיח. כמה מהם, ולתקופות קצרות, באמת האמינו שהוא המשיח המיוחל. אך ממש כאשר צצו התקוות הללו בלבבותיהם, ׳המאסטר׳ היה מנפץ אותן לרסיסים במילה או במעשה מאכזבים. זה זמן רב היו נתונים במערבולת בשל הסתירה בין המושג אודות המשיח המיוחל שחשבו עליו לבין ההתנסות יוצאת הדופן עם האדם יוצא הדופן שהרגישו בלבבותיהם.

מאוחר בבוקר אותו יום רביעי, התקבצו השליחים בגן של סלסוז לארוחת הצהריים. במהלך רוב אותו לילה, ובבוקר מאז שהשכימו, התאמצו שמעון פטרוס ושמעון הקנאי להביא את אחיהם לקבל את ׳המאסטר׳ בלב שלם, לא רק כמשיח אלא גם ׳כבנו׳ האלוהי של האל החי. שמעון ושמעון היו בהסכמה כמעט מלאה לגבי האופן בו העריכו את ישוע, והם פעלו בנחישות לשכנע את אחיהם לקבל את נקודת השקפתם במלואה. אף כי אנדראס המשיל לכהן מנהל הכללי של השליחים, שמעון פטרוס, אחיו, החל אט אט להפוך, בהסכמתם, לדובר של השניים עשר.

׳המאסטר׳ הופיע לקראת צהרי היום, בעת שישבו בגן. הם עטו ארשת פנים רצינית ושקולה, וכולם כאחד קמו על רגליהם כשהתקרב לעברם. ישוע הרפה את המתח באמצעות אותו חיוך לבבי וקרוב שאפיין אותו כל כך כל אימת שחסידיו לקחו את עצמם, או דבר-מה אחר שקשור בם, יותר מדי ברצינות. בתנועה סמכותית אותת להם לשבת. ומאז, שוב לא קמו השניים עשר כל אימת ׳שהמאסטר׳ בא בקרבם. הם ראו שהוא לא הסכין למפגן כבוד חיצוני מסוג זה.

לאחר שסעדו את ארוחת הצהריים והחלו לשוחח על התכנית למשימה הקרובה בדקפוליס, התבונן לפתע ישוע בפניהם ושאל: ״כעת, משחלפה יממה שלמה מאז שהסכנתם עם הכרזתו של שמעון פטרוס בנוגע לזהותו של ׳בן האדם׳, אשאל אתכם שוב, האם אתם עומדים בהחלטתכם?״ למשמע השאלה, קמו כולם כאחד על רגליהם, שמעון פטרוס צעד כמה צעדים קדימה אל עבר ישוע ואמר: ״כן, ׳מאסטר׳. אנחנו מאמינים שאתה הוא ׳בנו׳ של האל החי.״ ואז שב פטרוס לשבת במחיצת אחיו.

אמר אז ישוע, אשר עדיין עמד על רגליו, ״אתם שגרירי הנבחרים, אך לא הייתם יכולים להאמין באמונה זו רק מתוך ידע אנושי. זוהי התגלות של רוח ׳אבי׳ לנשמותיכם הכמוסות. ולכן, על סמך הודאתכם, זו הנובעת מתוך בוננות רוח ׳אבי׳ השוכנת בקרבכם, אצהיר אני שעל יסודות אלה אבנה את אחוות מלכות השמים. על סלע מציאות הרוח הזו אקים את המקדש החי של אחוות הרוח במציאויות הנצח של מלכות ׳אבי׳. לא יוכלו כל כוחות הרשע וצבאות החטא לעמוד אל מול אחוות אדם זו, אחוות רוח אלוה. ואף כי רוחו של ׳אבי׳ לעד תנחה את כל אלה אשר יבואו בקשרי הרעות של אחוות הרוח, לכם ולממשיכיכם אעניק כעת את מפתחות המלכות החיצונית – את הסמכות על הדברים ברי החלוף – על ההיבטים החברתיים והכלכליים של קבוצות הגברים והנשים החברים במלכות.״ ושוב התריע בהם, כי לעת עתה לא יספרו לאיש שהוא ׳בן האל׳.

ישוע החל להאמין בנאמנותם של שליחיו וביושרה שלהם. ׳המאסטר׳ גרס כי אמונה אשר יכלה למה שנציגיו הנבחרים עברו לאחרונה ללא ספק תוכל לעמוד במבחנים הקשים אשר עמדו בפתח ולהגיח ממה שייראה כשבר מוחלט של כל תקוותיהם לאור של עידן חדש, ומשם להמשיך ולהאיר עולם שעדיין יושב בחשכה. היום, החל ׳המאסטר׳ להאמין באמונתם של כל שליחיו, למעט אחד.

מאז ועד היום ממשיך אותו ישוע לבנות את אותו מקדש חי, על אותם יסודות נצחיים בדמות בניו האלוהיים, ואלה אשר הופכים להיות מודעים לכך שהם בניו של האל הם האבנים עמן הולך ונבנה מקדש בנים חי זה, אשר נבנה לכבודו וכהלל לחכמתו ואהבתו של ׳אב׳ הרוחות הנצחי.

וכשסיים את דבריו, הנחה ישעו את השניים עשר ללכת לדרכם ולבקש חכמה, כוח והנחיה רוחנית עד לשעת אורחת הערב. והם עשו כמצוות ׳המאסטר׳.

המאפיין החדש והעיקרי בווידוי של פטרוס הייתה ההכרה החדה בכך שישוע היה ׳בן האל׳, בכך שהיה ללא עוררין אלוהי. מאז הטבילה והחתונה בכנא, השליחים החשיבו אותו כמשיח, אך המושג היהודי אודות גואל האומה לא כלל את העובדה שעליו להיות אלוהי. היהודים לא סברו שהמשיח יבוא מן האלוהות; הוא היה אמור להיות ״זה שנמשח,״ אך הם כלל לא חשבו עליו כעל ״בן האל.״ בווידוי השני הושם דגש גדול יותר על הטבע המשולב, העובדה הנשגבת שהיה גם ׳בן האדם׳ וגם ׳בן האל׳, וישוע הכריז כי יבסס את מלכות השמים על האמת הגדולה הזו, על האיחוד בין הטבע האנושי לזה האלוהי.

ישוע ביקש לחיות את חייו על-פני האדמה ׳כבן האדם׳ ולהשלים ככזה את משימת המתת שלו. חסידיו נטו להתייחס אליו כאל המשיח המיוחל. אף כי היטב ידע שלעולם לא יוכל למלא את ציפיותיהם המשיחיות, הוא ניסה לשנות את המושג שלהם אודות המשיח כך שוכל למלא את חלקן. אך כעת התברר לו שלא יוכל להשלים את תכניתו זו בהצלחה. לכן, בחר להעז ולגלות להם את התכנית השלישית – להכריז באופן פומבי על אלוהיותו, להודות באמת שבווידוי של פטרוס, ולהכריז באוזני השניים עשר במישרין על אלוהיותו.

במשך שלוש שנים הכריז ישוע כי הוא ״בן האדם,״ ואילו במשך אותה תקופה ממש המשיכו השליחים להתעקש על כך שהוא המשיח לו ציפו היהודים. כעת, הוא גילה להם שהוא ״בן האל״, והתכוון לבסס את מלכות השמים על הטבע המשולב של ׳בן האדם׳ ׳ובן האל׳. הוא החליט להפסיק לנסות לשכנע אותם שהוא אינו המשיח. כעת, הוא החליט להעז ולהכריז באוזניהם שהוא אכן המשיח, ולהתעלם מהתעקשותם להמשיך ולהתייחס אליו ככזה.

ישוע והשליחים נותרו יום אחד נוסף בביתו של סלסוז, בהמתנה לכספים ששלח דוד זבדיה עם שליחיו. ההכנסות ירדו בשיעור ניכר כתוצאה מן הירידה העצומה שחלה בפופולריות של ישוע. הקופה הייתה ריקה כשהגיעו לקיסריה-פיליפי. מתי מאוד לא רצה לעזוב את ישוע ואחיו במצב כזה, וכבר לא היו לו כספים משלו להעביר ליהודה, כפי שנהג פעמים רבות בעבר. אך דוד זבדיה צפה את התדלדלות ההכנסות והורה לשליחיו לאסוף כספים עבור ׳המאסטר׳ ושליחיו שבגלות בזמן שאלה חלפו דרך יהודה, השומרון והגליל. וכך, עד לערבו של אותו היום, הגיעו השליחים הללו מבית צידה ועמם כספים שיספיקו לכלכלת השליחים עד לחזרתם ויציאתם למסע המתוכנן בדקפוליס. עד אז, ציפה מתי לקבל את התמורה על מכירת הנכס האחרון שלו בכפר נחום, וארגן מבעוד מועד שכספים אלה יועברו באופן אנונימי ליהודה.

פטרוס ושאר השליחים לא באמת תפשו כראוי את אלוהיותו של ישוע. הם לא ממש הבינו שהייתה זו תחילתה של תקופה חדשה בקריירה של ׳המאסטר׳ על-פני האדמה, הזמן בו המורה-המרפא הפך למשיח מסוג חדש – ׳בן האל׳. מכאן ואיל, נימה חדשה הופיעה במסר של ׳המאסטר׳. מכאן ואילך, האידאל היחיד בחייו היה ההתגלות של ׳האב׳, ואילו הרעיון היחיד שהציג היה הדוגמה האישית שנתן ליקום בהתגלמות של אותה חכמה עילאית אותה נתן להבין רק כשחיים אותה. הוא בא על-מנת שכולנו נוכל לחיות ולחיות חיים שופעים יותר.

ישוע נכנס כעת לשלב הרביעי והאחרון בחייו כבן אנוש בגוף בשר ודם. השלב הראשון היה זה של ילדותו, השנים בה היה אך בקושי מודע למקורו, לטיבו ולייעודו כבן אדם. השלב השני היה זה של השנים בה הלכה וגדלה מודעותו, שנות נערותו וראשית בגרותו, שנים בהם היטיב להבין את טיבו האלוהי ומשימתו כאדם. השלב השני הסתיים בהתנסויות ובהתגלויות שאירעו בהקשר לטבילה שלו. השלב השלישי של הקריירה של ׳המאסטר׳ על-פני האדמה נמשך מן הטבילה ולאורך שנותיו כמורה וכמרפא ועד לרגע רב החשיבות של הודאתו של פטרוס בקיסריה-פיליפי. השלב השלישי בחייו כלל את התקופה בה השליחים וחסידיו הקרובים ידעו אותו ׳כבן האדם׳ והחשיבו אותו כמשיח. השלב הרביעי והאחרון בקריירה שלו על-פני האדמה החל כאן, בקיסריה-פיליפי, ונמשך עד לצליבה. שלב זה של המשימה התאפיין בכך שהודה אלוהיותו וכלל את פעולתו בשנת חייו האחרונה. במשך התקופה הרביעית, אף כי מרבית חסידיו עדיין החשיבו אותו כמשיח, הוא נודע בקרב השליחים ׳כבן האל׳. הודאתו של פטרוס סימנה את תחילתה של תקופה חדשה זו, תקופה של התממשות מלאה יותר של אמת שליחותו העליונה כבן של מתת באורנטיה ועבור יקום שלם, וההכרה שהכירו שגריריו בעובדה זו, אף כי במעומעם.

כך הדגים ישוע בחייו את מה שלימד בדתו שלו: צמיחתו של הטבע הרוחני הודות להתקדמות בחיים. הוא לא שם דגש, כפי שעשו ממשיכיו, על המאבק הבלתי-נגמר בין הנשמה לגוף, אלא דווקא לימד כי הרוח תנצח בקלות את שניהם, ותיישב ביעילות הרבה מן המחלוקות האינטלקטואליות והאינסטינקטיביות הללו.

מכאן ואילך, נלוותה משמעות חדשה לכל מה שלימד ישוע. לפני קיסריה-פיליפי, הוא הציג את בשורת המלכות בתפקיד המורה הראשי. לאחר קיסריה-פיליפי, הוא לא הופיע רק בדמות מורה אלא כנציגו האלוהי של ׳האב׳ הנצחי, זה אשר עומד במרכז מלכות רוח זו ובכל כולה, ונדרש ממנו לעשות כל אלה כבן אנוש, ׳כבן האדם׳.

ישוע אכן התאמץ להוביל כמורה את חסידיו לתוך מלכות הרוח, ואז כמורה-מרפא, אך הם לא הסכינו לכך. היטב ידע שמשימתו הארצית לעולם לא תוכל למלא את הציפיות המשיחיות של העם היהודי; נביאי העבר תיארו משיח שהוא לעולם לא יכול להיות. הוא ביקש לכונן את מלכות ׳האב׳ ׳כבן האדם׳, אך חסידיו לא ששו להצטרף אליו להרפתקה. וכאשר ראה זאת ישוע, בחר ללכת לקראת מאמיניו, והחל התכונן ליטול על עצמו בפומבי את תפקיד ׳בן האל׳ של מתת.

משום כך שמעו השליחים הרבה דברים חדשים כששוחח עמם ישוע היום בגן. כמה מן ההכרזות הללו נשמעו מוזרות אפילו באוזניהם. בין יתר הדברים המפתיעים ששמעו היו אלה:

״מהיום ואילך, מי שירצה לחבור אלינו יידרש ליטול על עצמו את האחריות לשמש כבן וללכת אחרי. וכאשר לא אהיה יותר עמכם, אל תחשבו שהעולם יתייחס אליכם טוב מאשר התייחס ׳למאסטר׳ שלכם. אם תאהבוני, היו מוכנים להוכיח זאת בנכונותכם להקריב את הקורבן העליון.״

״הקשיבו וזכרו: לא באתי לקרוא לצדיקים, אלא לחוטאים. ׳בן האדם׳ לא בא כדי שיסעדוהו, אלא כדי לסעוד ולהעניק את חייו כמתנה לכל. אני מכריז באוזניכם כי באתי לבקש ולהושיע את האובד.״

״אֵת האלוהים לֹא רָאָה אִישׁ מֵעוֹלָם זולת הַבֵּן הַיָּחִיד אֲשֶׁר בְּחֵיק הָאָב הוּא הוֹדִיעַ. וכשיינשא הבן, ימשוך את כולם אליו, וכל המאמין באמת זו, של טיבו המשולב של הבן, יזכה לחיי עולם.״

״אף כי לא נוכל להכריז עדיין בפומבי כי ׳בן האדם׳ הינו ׳בן האל׳, לכם זה נתגלה; ובשל כך אדבר אליכם בכנות ביחס למסתורין הזה. אף כי עומד אני מולכם בגוף פיזי, מאת ׳האב׳ יצאתי. בְּטֶרֶם הֱיוֹת אָבְרָהָם אֲנִי הָיִיתִי. מחֵיק ׳האב׳ יצאתי ואבוא לעולם, ואני מכריז באוזניכם כי בקרוב אשוב מן העולם לעסוק בעסקי ׳אבי׳.״

״האם תוכל אמונתכם להבין את האמת שמאחורי ההצהרות הללו, לאור העובדה ׳שבן האדם׳ לא יעמוד בציפיות של אבותיכם, במה שהם ציפו מן המשיח? מלכותי איננה מפה. האם תוכלו להאמין לאמת אודותיי לאור העובדה שאף כי לַשׂוּעָלִים יֵשׁ חוֹרִים וּלְעוֹף הַשָׁמַיִם קִנִּים, לי אין מָקוֹם לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשׁי?״׃

״אף-על-פי-כן, אומר לכם כי אֲנִי ׳וְאָבִי׳ אֶחָד אֲנָחְנוּ. הַרֹאֶה אֹתִי רָאָה אֶת ׳הָאָב׳. ׳אבי׳ פועל עמי בכל אלה, ולעולם לא יעזבני לבדי במשימתי, ממש כשם שאני לעולם לא אעזבכם כשתצאו בקרוב לקצוות עולם ותטיפו לבשורה זו.

״וכעת, הבאתי אתכם עמי לזמן מה על-מנת שתבינו את ההוד ותתפשו את ההדר של החיים אליהם קראתי לכם: הרפתקת האמונה של כינון מלכות ׳אבי׳ בלבבות בני האדם, בנייתה של אחווה של קשר חי בין כל נשמות המאמינים בזו הבשורה.״

השליחים הקשיבו לכל ההכרזות הנועזות הללו בשתיקה; הם היו המומים. והם התפזרו בכדי לקיים דיון בקבוצות קטנות ולהרהר בדברי ׳המאסטר׳. הם הודו בכך שהוא ׳בן האל׳, אך לא יכלו לתפוש את מלוא המשמעות של מה שנקראו לו.

אותו הערב, אנדראס נטל על עצמו את האחריות לקיים פגישה אישית ועמוקה על כל אחד מאחיו, והוא קיים שיחות מועילות ומרוממות על כל אחד מעמיתיו למעט יהודה איש-קריות. אנדראס אף פעם לא נהנה מקשר אישי אינטימי עם יהודה, בדומה לקשר שהיה לו עם שאר השליחים, ולכן לא חשב שהיה מקום דאגה בשל העובדה שיהודה מעולם לא התחבר לראש השליחים ולא סמך עליו. אך כעת היה אנדראס מודאג מאוד מגישתו של יהודה עד כדי כך שמאוחר באותו לילה, לאחר שכל השליחים נרדמו, הוא בא לישוע והציג ׳למאסטר׳ את הסיבה לדאגתו. אמר ישוע: ״אין זה מקרה, אנדראס, שבאת אלי עם הנושא הזה, אך אין לנו יותר דבר לעשותו; עלינו להמשיך ולסמוך באופן מלא עלה שליח הזה. ואל תשכיר דבר מן השיחה הזו לאחיך.״

וזה כל מה שהצליח אנדראס לחלץ מישוע. תמיד שררה אווירה מוזרה בין תושב חבל יהודה לבין אחיו הגליליים. יהודה הוכה בתדהמה עם מותו של יוחנן המטביל, נפגע מספר פעמים עד מאוד מגערותיו של ׳המאסטר׳, התאכזב כאשר ישוע סרב להיות מוכתר למלך, הושפל כאשר הוא נָס מן הפרושים, הצטער כאשר הוא סרב להיענות לאתגר של הפרושים ולתת להם סימן, נבוך מסירובו של ׳המאסטר׳ להיעזר בהפגנות כוח, וכעת, רק לאחרונה, נכנס לדיכאון והתייאש מכך שהקופה התרוקנה. יהודה גם התגעגע לנוכחות ההמונים.

במידה כזו או אחרת, הושפע כל אחד מן השליחים האחרים מאותם אתגרים וקשיים, אך הם אהבו את ישוע. לכל הפחות, הם כנראה אהבו את ׳המאסטר׳ יותר ממה שאהב אותו יהודה, משום שהלכו עמו עד הסוף המר.

ומכיוון שהגיע מאזור יהודה, יהודה נעלב אישית מן האזהרה שהזהיר אותם ישוע לאחרונה, ״היזהרו משאור הפרושים״; הוא נטה להתייחס להכרזה הזו כאל אזכור סמוי שלו עצמו. אך הטעות הגדולה של יהודה הייתה זו: כאשר פעם אחר פעם שלח ישוע את שליחיו להתפלל, במקום להתייחד בכנות עם כוחות הרוח של היקום, יהודה ביכר לשקוע במחשבות אנושיות של פחד, המשיך לתת מקום לפקפוקים סמויים בנוגע למשימתו של ישוע ונכנע לנטייתו המצערת לשמור טינה ולבקש נקמה.

וכעת ביקש ישוע לקחת את שליחיו עמו להר החרמון, שם החליט שיתחיל השלב הרביעי של משימתו הארצית ׳כבן האל׳. כמה מהם נכחו בטבילה בירדן והיו עדים לתחילת הקריירה שלו ׳כבן האדם׳, והוא ביקש שכמה מהם גם יחזו בסמכותו להתחיל בתפקיד החדש ׳כבן האל׳. וכך, בבוקר יום ששי, ה-12 באוגוסט, אמר ישוע לשניים עשר: ״הכינו צידה והכינו את עצמכם לצאת להר ההוא, לשם קוראות לי הרוחות ללכת ולקבל על עצמי את שארית משימתי על-פני האדמה. אקח עמי את אחי כדי שאף הם יתחזקו לקראת הזמנים הקשים שצפויים לי בהתנסות זו.״