הופעתו המורונטית השש עשרה של ישוע התרחשה ביום ששי, ה-5 במאי, בחצר ביתו של ניקודמוס, סמוך לשעה תשע בערב. זה הערב היווה הניסיון הראשון של המאמינים הירושלמיים להתאסף יחד מאז התחייה. אז נאספו שם אחד עשר השליחים, סגל הנשים וחברותיהן, וכחמישים מתלמידיו הבכירים האחרים של ׳המאסטר׳, לרבות כמה יוונים. חבורת המאמינים הזו שוחחה באופן בלתי רשמי יותר מחצי שעה כאשר לפתע הופיע ׳המאסטר׳ המורונטי לעיני כולם ומיד החל ללמד אותם. אמר ישוע:

״שלום עליכם. זו קבוצת המאמינים המייצגת ביותר – שליחים ותלמידים, גברים כנשים – לעיניה הופעתי מאז נגאלתי מן הגוף. אני קורא לכם כעת להעיד כי אמרתי לכם מבעוד מועד ששהותי אתכם חייבת להסתיים; אמרתי לכם שבקרוב אדרש לשוב ׳לאב׳. ואז אמרתי לכם בפשטות שהכוהנים הגדולים ושליטי היהודים יסגירו אותי כדי להמיתני, ושאקום מן הקבר. מדוע,  אפוא, הרשיתם לעצמכם לדאוג כאשר כל אלה התרחשו? ומדוע הופתעתם כל כך כאשר קמתי מן הקבר ביום השלישי? לא האמנתם לי משום ששמעתם את דברי אך לא הבנתם את משמעותם.

״וכעת, הסכיתו לדברי, פן תשגו שוב ותאזינו לתורתי רק בראשכם, ולבבכם לא יבין את משמעותהּ. מתחילת שהותי אתכם כאחד האדם, לימדתי אתכם שתכליתי היחידה היא לגלות את ׳האב׳ שבשמיים לילדיו שבארץ. חייתי את משימת המתת לגילוי האל כדי שתוכלו אתם להתנסות בקריירה של ידיעת האל. גיליתי את האל שהוא ׳אביכם׳ שבשמיים. עובדה היא שאלוהים אוהב אתכם, בניו. אם תקבלו באמונה את דברי, תהפוך עובדה זו לאמת חיה ונצחית בלבבותיכם. אם תחיו באמונה, כי אז תהפכו ליודעי-אל אלוהיים, ותיוולדו מחדש ברוח כילדי האור והחיים, אותם חיי הנצח במהלכם תרקיעו ליקום היקומים ותזכו להתנסות במציאת אלוהים ׳האב׳ בפרדיס.

״אני מתריע בכם לזכור תמיד שמשימתכם בקרב בני האדם הינה להטיף לבשורת המלכות – מציאוּת אבהותו של האל והאמת אודות היות האדם בנו. הטיפו לכל החדשות הטובות, ולא רק לחלק מבשורת הגאולה. המסר שלכם אינו משתנה בשל התנסות התחייה שלי. היות האדם בן, באמונה, עדיין הינה אמת הגאולה של בשורת המלכות. עליכם לצאת ולהטיף לאהבת האל ולשירות האדם. יותר מכול, נזקק העולם לדעת כי: האדם הוא בן האלוהים, ובאמונה יוכל להכיר ולחוות מדי יום ביומו אמת מרוממת זו. משימת המתת שלי תוכל לסייע לכל בני האדם להכיר בעובדה שהם בני האלוהים, אך ידע שכזה לבדו לא יספיק אם לא יתפשו אישית, באמונה, את האמת הגואלת שהם בניו הרוחניים החיים של ׳האב׳ הנצחי. בשורת המלכות קשורה לאהבת ׳האב׳ ולשירות ילדיו שבארץ.

״כאן, ביניכם, אתם חולקים בידיעה שקמתי לתחייה מן המתים, אך אין זה מוזר. לי הכוח להקריב את חיי ולקחתם שוב; ׳האב׳ נותן כוח שכזה לבניו, ׳בני פרדיס׳. דווקא ראוי שתתרגשו בלבכם מן הידיעה שמעט לאחר שיצאתי אני מקברו של יוסף החלו המתים של העידן בהרקעת הנצח. חייתי את חיי בגוף כדי להראות לכם שבאמצעות שירות אוהב תוכלו לגלות את האל לאחיכם, ממש כשם שאני, באופן שאהבתי ושרתתי אתכם, גיליתי את האל לכם. חייתי ביניכם ׳כבן האדם׳ כדי שאתם, ובני אדם אחרים, יוכלו לדעת כי הם אכן בני האלוהים. לפיכך, צאו לעולם והטיפו לבשורת מלכות שמיים זו לכל בני האדם. אהבו את בני האדם כפי שאהבתי אני אתכם; שרתו את אחיכם בני התמותה כפי ששרתתי אני אתכם. קיבלתם בחופשיות, תנו בחופשיות. חכו כאן בירושלים עד שאלך ׳לאב׳, ועד שאשלח אליכם את ׳רוח האמת׳. היא תוביל אתכם לאמת המורחבת, ואני אלך עמכם לקצוות עולם. אני תמיד עמכם, ואת שלומי אניח לכם.״

׳המאסטר׳ נעלם מעיניהם מיד עם סיום דבריו. המאמינים התפזרו רק סמוך ל1.עלות השחר; כל הלילה המשיכו לשוחח במרץ אודות שציווה ׳המאסטר׳ וכל אשר אירע להם. יעקב זבדיה, ושליחים אחרים, סיפרו להם אודות התנסויותיהם עם ׳המאסטר׳ המורונטי בגליל וסיפרו כיצד הופיע לעיניהם שלוש פעמים.

סמוך לשעה ארבע אחר הצהריים של שבת, ה-13 במאי, הופיע ׳המאסטר׳ בסמוך לבאר יעקב, בשיחר, לעיני נָלְדַה וכשבעים מאמינים שומרונים. המאמינים נהגו להיפגש כאן, בסמוך למקום בו שוחח ישוע עם נלדה אודות מי החיים. ביום זה, ממש כשסיימו לשוחח על הדיווחים אודות התחייה, הופיע לפתע ישוע לעיניהם ואמר:

״שלום עליכם. תשמחו לדעת שאני התחייה והחיים, אך כל אלה לא יעזרו לכם כלל אלא אם קודם לכן תיוולדו מן הרוח הנצחית, ובאמונה תרכשו את חיי הנצח. אם תהיו בני האמונה של ׳אבי׳, כי אז לעולם לא תמותו; לעולם לא תכחדו. בשורת המלכות לימדה אתכם כי כל בני האדם בני האלוהים הם. נדרש להפיץ ברחבי העולם את החדשות הטובות בנוגע לאהבת ׳האב׳ השמימי לילדיו שבארץ. הגיע הזמן שבו תסגדו לאלוהים לא על גריזים ולא בירושלים, אלא באשר אתם, כאשר אתם, ברוח ובאמת. הגאולה הינה מתת האל לכל אלה אשר יאמינו שהם בניו. אך אל תלכו שולל; אף כי הגאולה הינה מתת האל הניתנת בחופשיות לכל המקבלים אותה באמונה, אחריה מגיעה ההתנסות של פירות הרוח שמניבים חיי רוח אלה, אשר בגוף. קבלתה של הדוקטרינה אודות אבהותו של האל מעידה על כך שקיבלתם באופן חופשי את האמת אודות אחוות האדם. ואם אדם הוא אח, הוא אפילו יותר משכן, אותו תובע האל שתאהבו כמוכם. את אחיכם, בשר מבשרכם, לא רק תאהבו כבן משפחה, אלא גם אותו תשרתו כמו שתשרתו את עצמכם. וכך, אתם תאהבו ותשרתו את אחיכם משום שאני אהבתי ושרתתי אתכם כך, באשר אתם אחי. רוחי תלך לפניכם, ואני תמיד אהיה עמכם.״

השומרונים הללו נדהמו מאוד מהופעתו של ׳המאסטר׳, ומיהרו לעיירות ולכפרים הסמוכים כדי להפיץ את החדשות שראו את ישוע ושהוא דיבר אליהם. הייתה זו הופעתו השבע עשרה של ׳המאסטר׳.

הופעתו השמונה עשרה של ׳המאסטר׳ הייתה בצור, ביום שלישי, ה-16 במאי, מעט לפני השעה תשע בערב. שוב הופיע בסמוך לסיומה של פגישת מאמינים, וכשעמדו להתפזר, אמר:

״שלום עליכם. אתם שמחים לדעת כי ׳בן האדם׳ קם לתחייה מן המתים משום שכך תדעו שגם אתם וגם אחיכם תשרדו את המוות. אך הישרדות זו תלויה בכך שקודם לכן נולדתם מן הרוח, הרוח המבקשת את האמת ומוצאת האל. לחם החיים ומימיהם ניתנים רק לרעבים לאמת ולצמאים לצדיקות – לאלוהים. בשורת המלכות איננה עובדת התחייה מן המתים. האמיתוֹת הגדולות הללו, עובדות היקום הללו, קשורות כולן לבשורה משום שהן חלק מן התוצאה באמונה בחדשות הטובות והן חלק מן ההתנסות המאוחרת יותר של אלה אשר הופכים, באמונה, במעשים ובאמת לבני העַד של האל הנצחי. ׳אבי׳ שלח אותי לעולם הזה להטיף לאנושות כולה לגאולה זו, גאולת היותכם בנים. וכך, שולח אני אתכם לכל עבר להטיף לגאולה זו, של היותכם בנים. הגאולה הינה מתת חופשית של האל, אך אלה שנולדים מן הרוח מתחילים מיד להפגין את פירותיה של הרוח בשירות אוהב לאחיהם. ואלה פירות הרוח האלוהית אותם מניבים חייהם של אינדיבידואלים שנולדו מן הרוח ויודעים את האל: שירות אוהב, מסירות נטולת אנוכיות, נאמנות של אומץ, הוגנות של כֵּנות, יושר מואר, תקווה שאיננה חדלה, אמון של שיתוף, סעד של חמלה, טוּב שתמיד ניתן לסמוך עליו, סובלנות של סליחה, ושלווה מתמדת. אם מי שמכריז על עצמו מאמין איננו מפגין פירות רוח אלוה אלה בחייו, כי אז מת הוא; ׳רוח האמת׳ אינה שוכנת בו; הוא כענף חסר תועלת בגפן החיה אשר בקרוב יסולק. ׳אבי׳ תובע את ילדי האמונה כי יניבו פירות רוח רבים. ולכן, אם לא תהיו נאמנים, הוא יחפור סביב לשורשיכם ויכרות את הענפים שאינם מניבים. בעת שאתם מתקדמים אל עבר מלכות האל, עליכם להמשיך ולהרבות בפירות הרוח. תוכלו לבוא בשערי המלכות כילדים, אך ׳האב׳ תובע מכם להתבגר, בחסד, ולהגיע למעמד של רוח בוגרת לגמרי. כאשר תצאו לעולם לספר לכל האומות על החדשות הטובות של בשורה זו, אלך אני לפניכם, ׳ורוח האמת׳ שלי תשכון בלבבותיכם. את שלומי אניח לכם.״

ואז נעלם ׳המאסטר׳ מעיניהם. למחרת, הם יצאו מצור אל עבר צידון, ואפילו אנטיוכיה ודמשק. ישוע היה עם המאמינים הללו כשהיה בגוף ולכן הם הכירו אותו מיד כשהתחיל ללמד אותם. אף כי חבריו לא הצליחו להכיר את הצורה המורונטית של שנגלתה לעיניהם, הם תמיד מיהרו לזהות את אישיותו כשדיבר אליהם.

מוקדם בבוקר יום חמישי, ה-18 במאי, ערך ישוע את הופעתו האחרונה עלי אדמות כאישיות מורונטית. בעת שאחד עשר השליחים עמדו לשבת לארוחת הבוקר באולם העליון בביתה של מרים מרקוס, הופיע ישוע לעיניהם ואמר:

״שלום עליכם. ביקשתי מכם להשתהות בירושלים עד אשר ארקיע ׳לאב׳, ואפילו עד אשר אשלח לכם את ׳רוח האמת׳, אשר בקרוב תשטוף כל בשר, ואשר תעניק לכם עוצמה מלמעלה.״ שמעון הקנאי קטע את ישוע, ושאל: ״אז, ׳מאסטר׳, האם תחדש את המלכות ונראה את תהילת האל עלי אדמות?״ לאחר ששמע את שאלתו של שמעון, ענה לו ישוע: ״שמעון, אתה עדיין נצמד לרעיונות הישנים שלך ביחס למשיח היהודי ומלכות החומר. אך לאחר שהרוח תרד עליך, תקבל כוח רוחני ואז תצא לקצוות עולם להטיף לבשורה מלכות זו. כשם ׳שהאב׳ שלח אותי לעולם, כך שולח אני אתכם. ואני מבקש שתאהבו ותסמכו זה על זה. יהודה איננו יותר אתכם משום שאהבתו כבתה, ומשום שהוא מאן לסמוך עליכם, על אחיו הנאמנים. האם לא קראתם בתורה, ככתוב: ׳לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. לא יחיה האדם לבדו?׳ וגם ככתוב: ׳אִישׁ רֵעִים, להתרועעַ?׳ האם לא שלחתי אתכם זוגות זוגות כדי שלא תהיו בודדים ותיפלו קורבן לצרות ולעוגמת הנפש של הבדידות? היטב תדעו גם, שכשהייתי בגוף, לא הרשיתי לעצמי להיות לבד לפרקי זמן ארוכים. מתחילת הקשר בינינו, תמיד היו שניים או שלושה מכם לצידי או קרובים אלי אפילו כשהתייחדתי עם ׳האב׳. לכן, סמכו ובטחו זה בזה. וזה נחוץ עוד יותר משום שהיום אעזוב אתכם לבדכם בעולם. הגיעה השעה; אני עומד ללכת ׳לאב׳.״

ולאחר שסיים את דבריו, סימן להם לבוא איתו והוביל אותם להר הזיתים, שם נפרד מהם לשלום כהכנה לעזיבתו את אורנטיה. הייתה זו צעידה מהורהרת להר הזיתים. איש מהם לא הוציא הגה מפיו מן הרגע בו עזבו את האולם העליון ועד שישוע עצר איתם על הר הזיתים.

בחלקו הראשון של מסר הפרידה של ׳המאסטר׳ לשליחיו, הוא רמז לאובדן של יהודה וסימן את גורלו הטרגי של חברם לעבודה הבוגד כתמרור אזהרה כבד משקל כנגד סכנות ההתבודדות מחברת הזולת. מאמינים בעידן הזה, ובעידני העתיד, עשויים להיעזר בסקירה של הגורמים לנפילתו של יהודה לאור הערותיו של ׳המאסטר׳ ולאור כל התובנות שנצברו במאות השנים מאז.

כשאנו מתבוננים אחורה בטרגדיה הזו, אנו סבורים שיהודה שגה בראש ובראשונה בשל העובדה שהיה אישיות מבודדת במובחן, אישיות סגורה שנמנעה מקשרים חברתיים רגילים. הוא התמיד לסרב לבטוח או להתרועע בחופשיות עם חבריו השליחים. אך היותו אישיות מבודדת לא הייתה כשלעצמה גורמת ליהודה כל כך הרבה צרות אילו היה מצליח לגדול באהבה שרחש ולצמוח בחסד הרוחני. בנוסף, וכדי להוסיף חטא על פשע, הוא התמיד לטור טינה וטיפח בתוכו אויבים פסיכולוגיים כגון הנקמה, והתשוקה הכללית ״להתנקם״ במישהו על כל האכזבות שנחל.

הצירוף האומלל של הייחודיות ושל נטיותיו המנטליות גרם לחיסולו של אדם שכוונותיו היו טובות ואשר לא הצליח להכריע את הרוע הזה באמצעות אהבה, אמונה ואמון. אם נתבונן במקרים של תומאס ונתנאל, נוכל לקבל הוכחה שיהודה לא היה חייב לסטות מדרך הישר, שכן שניהם לקו באותה הקללה של החשדנות ושל נטיות אינדיבידואליסטיות יותר מדי מפותחות. אפילו לאנדראס ולמתי היו לא מעט נטיות רבות מסוג זה; אך בחלוף הזמן, כל האנשים הללו למדו לאהוב את ישוע ואת חבריהם השליחים יותר, לא פחות. הם צמחו בחסדם ובידיעת האמת. הם למדו לסמוך יותר ויותר על אחיהם ולמדו לאיטם לשתף את חבריהם. יהודה התמיד בסירובו לשתף את אחיו. כאשר ההצטברות של הקונפליקטים הרגשיים שלו אילצה אותו להתבטא כדי למצוא פורקן, הוא תמיד ביקש וקיבל את עצתם של קרובי משפחה בלתי רוחניים או של מכרים שפגש, כאלה שלא היה להם אכפת מהתקדמותן של מציאויות הרוח של מלכות השמים, או שאפילו היו עוינים לאותה המלכות אשר הוא היה אחד משניים עשר השגרירים שקודשו לה בארץ.

יהודה נכשל במאבק בקרבות שבארץ בשל גורמי נטיות האישיוּת וחולשות האופי הבאות:

1. הוא היה אדם מסוג מבודד. הוא היה אדם אינדיבידואליסט מאוד אשר בחר להפוך לאדם ״סגור״ ובלתי חברתי בעליל.

2. כילד, החיים היו קלים מדי עבורו. הוא הרגיש מרמור עז כנגד ההתנגדות הוא תמיד ציפה לנצח; הוא לא ידע להפסיד בכבוד.

3. הוא לעולם לא רכש את הכלים הפילוסופיים כדי להתמודד עם האכזבה. במקום לקבל את האכזבות כחלק נורמלי ושגרתי של הקיום האנושי, הוא תמיד בחר להאשים מישהו ספציפי, או את חבריו כקבוצה, על כל הקשיים והאכזבות שחווה בעצמו.

4. הוא נטה לטור טינה; הוא תמיד השתעשע ברעיונות על נקמה.

5. הוא לא אהב להתמודד בכות עם העובדות; הוא התמודד עם מצבי החיים בחוסר כנות.

6. הוא לא אהב לשוחח על בעיותיו האישיות עם חבריו הקרובים; הוא סירב לשוחח על קשייו עם חברי אמת ואלה שבאמת אהבו אותו. בכל השנים שהיה בקשר עם ׳המאסטר׳, הוא מעולם לא בא אליו עם בעיה אישית שלו.

7. הוא מעולם לא למד שאחרי ככלות הכול, הגמול האמיתי לחיים נאצלים הוא בדמות פרסים רוחניים שאינם תמיד ניתנים לאחר תקופת חיים אחת קצרה בגוף.

כתוצאה מהתבודדותו המתמדת כאישיות, צרותיו הלכו ורבו, צערו הלך וגדל, חרדותיו התעצמו והייאוש שחש העמיק עד שכמעט ואי אפשר היה לשאתו.

אף כי לשליח הזה, המרוכז בעצמו, האינדיבידואליסט, לקה בבעיות נפשיות, רגשיות ורוחניות רבות, קשייו העיקריים היו: אישיותו הייתה מבודדת. דעתו הייתה חשדנית ונקמנית. הטמפרמנט שלו היה זועף ונקמן. רגשית, היה נטול אהבה ולא סלחן. חברתית, לא שיתף וכמעט לגמרי נשמר לעצמו. רוחנית, הוא הפך ליהיר ולשאפתן במובן האנוכי. בחייו, התעלם מאלה שאהבו אותו ואילו במותו, היה חסר חברים.

אלה, אם כן, הם הגורמים המנטליים והשפעות הרוע שיחד מהווים הסבר לכך שאדם בעל כוונות טובות אשר פעם האמין בכנות בישוע נטש את חבריו, התכחש למטרה קדושה, עזב את המשימה הקדושה שקיבל ובגד ׳במאסטר׳ האלוהי שלו אפילו לאחר כמה שנים של קשר קרוב עם אישיותו המתמירה.

השעה הייתה כמעט שבע וחצי בבוקר יום חמישי, ה-18 במאי, כשישוע הגיע למורדותיו המערביים של הר הזיתים מלווה באחד עשר השליחים הדוממים והמבולבלים קמעא. מכאן, בערך שני שלישים במעלה ההר, הם יכלו לצפות מעבר בירושלים ומטה על גת שמנים. ישוע התכונן כעת לשאת את דברי הפרידה האחרונים לשליחים בטרם יעזוב את אורנטיה. בעוד הוא עומד שם לפניהם, הם כרעו ברך במעגל סביבו בלא שהונחו לעשות כן ׳והמאסטר׳ אמר:

״ביקשתי מכם להשתהות בירושלים עד אשר תקבלו את הכוח מלמעלה. אני עומד לעזוב אתכם; אני עומד להרקיע אל ׳אבי׳, ובקרוב, בקרוב מאוד, נשלח לעולם הזה בו חייתי את ׳רוח האמת׳; וכשזו תבוא, התחילו להטיף מחדש לבשורת המלכות, ראשית בירושלים ואז בכל קצוות תבל. אהבו את בני האדם באהבה שאהבתי אני אתכם ושרתו את אחיכם בני התמותה כפי שאני שרתתי אתכם. לו פירות הרוח של חייכם יניעו נשמות להאמין באמת שאדם בן האלוהים הוא, ושכל בני האדם אחים. זכרו את כל אשר לימדתי אתכם ואת החיים שחייתי ביניכם. אהבתי תאפיל עליכם, רוחי תשכון בתוככם, ושלומי יהיה עליכם. להתראות.״

לאחר דבריו אלה של ׳המאסטר׳ המורונטי, הוא נעלם מעיניהם. מאורע זה, המכונה הרקעתו של ישוע, לא היה שונה מכל הפעמים האחרות בהן נעלם מעיני בני התמותה במהלך ארבעים היום של הקריירה המורונטית שלו באורנטיה.

׳המאסטר׳ הלך לעדנטיה דרך ירושם, שם בהשגחתו של ׳בן פרדיס׳, שחררו ׳הגבוהים ביותר׳ את ישוע מנצרת מן המצב המורונטי, ודרך ערוצי ההרקעה הרוחניים והחזירו אותו למעמד של בן פרדיס וריבונות עילאית בסאלווינגטון.

סמוך לשעה שבע ארבעים וחמש בבוקר זה, ישוע המורונטי נעלם מעיני אחד עשר השליחים והחל את הרקעתו לימין ׳האב׳, שם קיבל אישור רשמי על כך שהשלים את ריבונותו על היקום של נבאדון.

תחת הנחיותיו של פטרוס, הלכו יוחנן מרקוס ואחרים לקרוא לראשי התלמידים להתכנס יחד בביתה של מרים מרקוס. עד לשעה עשר ושלושים, התכנסו מאה ועשרים מתלמידיו המובילים של ישוע בירושלים כדי לשמוע את הדיווח על דברי הפרידה של ׳המאסטר׳ וללמוד על הרקעתו. החבורה הזו כללה גם את מרים אמו של ישוע. היא חזרה לירושלים עם יוחנן זבדיה כאשר השליחים שבו אליה ממסעם האחרון בגליל. היא שבה לביתה של שלומית בבית צידה מעט לאחר פנטקוסט. יעקב אחי ישוע נכח אף הוא בפגישה זו, הפגישה הראשונה של תלמידי ׳המאסטר׳ שכונסה לאחר שסיים את הקריירה שלו בפלנטה.

שמעון פטרוס מינה עצמו לדבר בשם אחיו השליחים ומסר דיווח מרטיט אודות פגישתם האחרונה של האחד עשר עם ׳המאסטר׳, תוך שתיאר ברגש את דברי הפרידה ואת היעלמותו של ׳המאסטר׳ מעיניהם. הייתה זו פגישה שמעולם לא התקיימה קודם לכן בעולם הזה. החלק הזה של הפגישה ארך פחות משעה. פטרוס אז הסביר שהם החליטו לבחור במישהו שיתפוס את מקומו של יהודה איש-קריות, ושהם יצאו להפסקה כדי שהשליחים יוכלו להחליט בין שני המועמדים לתפקיד, מָתיאַס ויוּסטוּס.

אחד עשר השליחים ירדו למטה, ושם החליטו לבחור באחד משני הגברים שיתפוס את מקומו של יהודה. הפור נפל על מתיאס, והוא הוכרז כשליח החדש. הוא מונה רשמית לתפקידו כשליח ומונה לגזבר. אך מתיאס השתתף אך מעט בפעילויות השליחים שלאחר מכן.

מעט לאחר פנטקוסט שבו התאומים לביתם שבגליל. שמעון הקנאי פרש לזמן מה בטרם המשיך להטיף לבשורה. תומאס דאג במשך תקופה קצרה יותר ואז חידש את פעילויות ההוראה. נתנאל חלק יותר ויותר על דעתו של פטרוס ביחס לכך שההטפה אודות ישוע תפסה את מקום בשורת המלכות הקודמת. במהלך החודש שלאחר מכן הפכו חילוקי הדעות לקשים במידה שהביאו לפרישתו של נתנאל, אשר הלך לפילדלפיה לבקר את אבנר ואלעזר; ולאחר שנשאר שם במשך יותר משנה, המשיך לארצות שמעבר למסופוטמיה שם הטיף לבשורה כפי הוא הבין אותה.

כך נותרו ששה משניים עשר השליחים המקוריים על זירת הפעולה של ראשית פעילויות ההטפה לבשורה בירושלים: פטרוס, אנדראס, יעקב, יוחנן, פיליפוס ומתי.

במסוך לחצות היום שבו השליחים לאחיהם באולם העליון והכריזו על כך שמתיאס נבחר כשליח החדש. ואז קרא פטרוס לכל המאמינים להתפלל, כדי להתכונן לקבל את מתת הרוח ׳שהמאסטר׳ הבטיח לשלוח.