עד לזמן בו עזבו השליחים את ירושלים לגליל, מנהיגי היהודים נרגעו באופן די משמעותי. מכיוון שישוע הופיע רק לעיני בני משפחת מאמיניו, ומכיוון שהשליחים הסתתרו ולא הטיפו בפומבי, מנהיגי היהודים הסיקו שאחרי ככלות הכול תנועת הבשורה דוכאה. כמובן שהטרידו אותם השמועות ההולכות וגוברות אודות כך שישוע קם לתחייה, אך הם הסתמכו על השומרים ששוחדו שיטענו כנגד כל הדיווחים הללו בכך שישובו ויספרו כיצד לקחה חבורת חסידיו את הגופה.

מעתה ועד שהשליחים נפוצו בשל גלי הרדיפות הגואים, ככלל נחשב פטרוס לראש סגל השליחים. ישוע מעולם לא העניק לו סמכות זו, וחבריו השליחים מעולם לא בחרו בו לעמדת אחריות זו; הוא לקח אותה על עצמו באופן טבעי משום שהיה המטיף הראשי שלהם. מעתה ואילך, עסקו השליחים בעיקר בהטפה בציבור. לאחר ששבו מן הגליל, מונה לגזבר שלהם מתיאס, אותו בחרו לתפוס את מקומו של יהודה.

במהלך השבוע בו שהו בירושלים, מרים אם ישוע בילתה זמן רב בחברת הנשים המאמינות אשר לנו בביתו של יוסף הרמתי.

יוחנן מרקוס הצטרף לשליחים שיצאו לגליל מוקדם בבוקר יום שני זה. הוא עקב אחריהם אל מחוץ לעיר, והרבה לאחר שחלפו ליד בית עניא, העז לגשת אליהם משום שהרגיש בנוח שלא ישלחו אותו חזרה.

השליחים עצרו פעמים מספר בדרך לגליל כדי לספר את הסיפור אודות ׳המאסטר׳ שקם לתחייה ולכן לא הגיעו לבית צידה אלא מאוחר ביום רביעי בלילה. הם התעוררו קרוב לצהרי יום חמישי כדי לאכול ארוחת בוקר.

בערך בשש בבוקר של יום ששי, ה-21 באפריל, ערך ׳המאסטר׳ המורונטי את הופעתו השלוש עשרה, לעיני עשרת השליחים, עת סירתם התקרבה למזח בו עגנו תכופות בבית צידה.

לאחר שהשליחים המתינו במשך שעות אחר הצהריים והערב המוקדמות בבית זבדיה, הציע פטרוס שילכו לדוג. כשפטרוס הציע לצאת לדוג, כל השליחים החליטו להצטרף. הם עמלו על הרשתות כל הלילה ולא העלו בהן דבר. מכיוון שהיו להם נושאים רבים לשיחה, המאורעות האחרונים בירושלים, לא כל כך היה אכפת להם  שלא תפשו דבר. אך עם עלות השחר החליטו לשוב לבית צידה. כשהתקרבו לחוף, ראו מישהו על החוף, עומד ליד מדורה בסמוך למזח. בתחילה סברו שזהו יוחנן מרקוס, אשר בא לקבל את פניהם בשובם עם השלל, אך כשהתקרבו עוד לחוף הבינו שטעו – האדם היה גבוה מדי מכדי להיות יוחנן. איש מהם לא העלה על דעתו שהאדם על החוף היה ׳המאסטר׳. הם כלל לא הבינו מדוע רצה ישוע להיפגש איתם במקומות בהם נפגשו בעבר, בטבע, רחוק מן הסביבה הלחוצה של ירושלים אליה נקשרו הפחד, הבגידה והמוות. הוא אמר להם שיפגוש אותם בגליל אם ילכו לשם, והוא עמד לקיים את הבטחתו.

כשהטילו עוגן והתכוונו לעלות על הסירה הקטנה שתוביל אותם לחוף, קרא אליהם האדם על החוף, ״חברה, תפשתם משהו?״ וכשענו, ״לא,״ דיבר אליהם שוב. ״השליכו את הרשת בצדה הימני של הסירה ותמצאו דגים.״ הם לא ידעו שהיה זה ישוע שהנחה אותם, וכאיש אחד השליכו את הרשת כפי שהונחו והיא נמלאה מיד וכל כך הרבה עד שהתקשו להעלות אותה. יוחנן זבדיה היה מהיר תפישה, וכשראה את הרשת המלאה, הבין שהיה זה ׳המאסטר׳ שדיבר אליהם. כשעלתה מחשבה זו במוחו, לחש אותה לפטרוס, ״זה ׳המאסטר׳.״ פטרוס תמיד נטה לפעולה ללא מחשבה ולמסירות נמהרת; ולכן כשיוחנן לחש זאת באוזנו, הוא קם מיד והשליך עצמו למים כדי למהר להגיע אל ׳המאסטר׳. אחיו הגיעו מעט אחריו, כשהם חותרים בסירה הקטנה וגוררים את רשת הדגים אחריהם.

כעת כבר קם יוחנן מרקוס, ראה את השליחים מגיעים לחוף עם הרשת העמוסה ורץ למטה לחוף לקבל את פניהם; כאשר ראה אחד עשר גברים במקום עשרה, הוא ניחש שהבלתי מוכר היה ישוע שקם לתחייה, ובעוד העשרה עומדים שם בדממה, רץ הנער אל עבר ׳המאסטר׳, כרע על ברכיו לרגליו ואמר, ״אדוני ורבי.״ ואז דיבר ישוע אך לא בטון שבו דיבר אליהם בירושלים כשהחל את דבריו במילים ״שלום עליכם,״ אלא בטון דיבור רגיל. הוא פנה ליוחנן מרקוס ואמר: ״יפה, יוחנן, אני שמח לראות אותך שוב בגליל נטול הדאגות, בו נוכל לשוחח שיחה טובה. הישאר עמנו יוחנן לארוחת הבוקר.

בזמן שישוע שוחח עם הצעיר, העשרה היו כל כך נדהמים ומופתעים ששכחו להעלות את רשת הדגה אל החוף. ואז דיבר ישוע: ״הביאו את הדגים שלכם והכינו ארוחת בוקר. האש כבר מוכנה ויש הרבה לחם.״

בזמן שיוחנן כיבד את ׳המאסטר׳, פטרוס נכנס לרגע אחד לשוק למראה הגחלים הלוחשות על החוף; המראה הזכיר לו מאוד את האש שבערה בחצות הליל בחצר ביתו של חנן, שם התכחש ׳למאסטר׳, אך הוא ניער עצמו, כרע ברך לרגלי ׳המאסטר׳ וקרא, ״אדוני ורבי!״

פטרוס הצטרף לחבריו כשנשאו את הרשת לחוף. לאחר שהניחו את השלל, הם ספרו את הדגים וגילו שהיו שם 153 דגים גדולים. שוב נעשתה הטעות והמאורע כונה נס הדגים. לא היה כאן כל נס. היה זה מפגן פשוט של הידיעה המקודמת של ׳המאסטר׳. הוא ידע שהדגים היו שם והורה לשליחים היכן להטיל את הרשת.

ישוע דיבר אליהם ואמר: ״בואו כעת כולכם לארוחת הבוקר. אפילו התאומים ישבו אתנו לשיחה; יוחנן מרקוס יכין את הדגים.״ יוחנן  מרקוס הביא שבעה דגים יחסית גדולים, אותם הניח ׳המאסטר׳ על האש, ולאחר שהיו מוכנים, הנער הגיש את המזון לעשרה. אז בַּצע ישוע את הלחם והעביר אותו ליוחנן, אשר בתורו הגיש אותו לשליחים הרעבים. ולאחר שכולם קיבלו, הורה ישוע ליוחנן לשבת בעוד הוא עצמו הגיש את הדגים והלחם לנער. בזמן שאכלו, ישוע שוחח עמם והם העלו זיכרונות על החוויות הרבות שחוו בגליל ובאגם הזה ממש.

הייתה זו הפעם השלישית בה הופיע ישוע לעיני השליחים כקבוצה. כאשר ישוע פנה אליהם לראשונה ושאל אם תפשו דגים, הם לא חשדו שהיה זה הוא משום שדייגי הגליל אשר התקרבו לחוף בדרך כלל נפגשו בסוחרי הדגים של טריכאה אשר חיכו כדי לקנות את השלל עבור מפעלי הייבוש.

ישוע שוחח עם עשרת השליחים ועם יוחנן מרקוס במשך יותר משעה ואז צעד במעלה ובמורד החוף ושוחח עמם זוגות זוגות – אך לא עם אותם זוגות ששלח לראשונה ללמד יחד. אף כי כל אחד עשר השליחים ירדו מירושלים יחד, שמעון הקנאי הלך ונמלא דכדוך יותר ויותר עם התקרבם לגליל, וכאשר הגיעו לבית צידה נטש את אחיו וחזר לביתו.

לפני שנפרד מהם בבוקר זה, ישוע הנחה ששני שליחים יתנדבו ללכת לשמעון הקנאי ולהביאו חזרה עוד באותו היום. וכך עשו פטרוס ואנדראס.

לאחר שסיימו את ארוחת הבוקר, ובעוד האחרים ישבו סמוך למדורה, סימן ישוע לפטרוס וליוחנן להצטרף אליו לצעדה על החוף. בזמן שצעדו יחד, שאל ישוע את יוחנן, ״יוחנן, אתה אוהב אותי?״ וכשיוחנן ענה, ״כן ׳מאסטר׳, בכל לבי,״ אמר ׳המאסטר׳: ״כי אז, יוחנן, וותר על חוסר הסובלנות שלך ולמד לאהוב את בני האדם כפי שאהבתי אני אותך. הקדש את חייך על מנת להוכיח שאהבה הינה הדבר הכביר בעולם. אהבת האל היא שמניעה את האדם לבקש גאולה. האהבה קודמת לכל הטוּב הרוחני, היא המהות למה שאמתי ויפה.״

אז נפנה ישוע אל עבר פטרוס ושאל: ״פטרוס, אתה אוהב אותי?״ ענה פטרוס, ״אדוני, אתה יודע שאני אוהב אותך בכל נשמתי.״ אמר אז ישוע: ״אם אתה אוהב אותי, פטרוס, האכל את צאני. אל תשכח לסעוד את החלשים, העניים והצעירים. הטף לבשורה ללא פחד וללא משוא פנים; זכור תמיד כי אלוהים אינו נושא פני איש. שרת את אחיך כפי שאני שרתתי אותך; סלח לאחיך כפי שאני סלחתי לך. תן להתנסות ללמד אותך ערכן של מחשבה והגות אינטליגנטית מהן.״

לאחר שצעדו עוד קצת, שב ונפנה ׳המאסטר׳ אל פטרוס ושאל, ״פטרוס, אתה באמת אוהב אותי?״ אמר אז שמעון, ״כן, אדוני, אתה יודע שאני אוהב אותך.״ ושוב אמר ישוע: ״אז טפל היטב בצאני. היה רועה טוב ואמיתי להן. אל תבגוד בביטחון שהן תולות בך. אל תופתע מידו של האויב. עמוד תמיד על המשמר – התבונן והתפלל.״

לאחר עוד כמה צעדים, פנה ישוע אל פטרוס, ובפעם השלישי שאל, ״פטרוס, אתה באמת ובתמים אוהב אותי?״ פטרוס מעט נפגע ממה שנדמה לו כחוסר האמון שתולה בו ׳המאסטר׳, ואמר ברגש רב, ״אדוני, אתה יודע את כל הדברים, ולכן אתה יודע שאני אוהב אותך באמת ובתמים.״ אמר אז ישוע: ״האכל את צאני. אל תיטוש את העדר. שמש דוגמה ומקור להשראה לאחיך הרועים. אהוב את צאן מרעיתך כשם שאהבתי אני אותך והקדש עצמך לרווחתם כשם שאני הקדשתי את חיי לרווחתך. ולך אחרי עד הסוף.״

פטרוס התייחס למשפט האחרון פשוטו כמשמעו – שהוא צריך להמשיך ללכת אחריו – נפנה לישוע, הצביע על יוחנן ושאל, ״אם אני הולך אחריך, מה צריך אדם זה לעשות?״ כשהבחין שפטרוס לא הבין את דבריו, אמר ישוע: ״פטרוס, אל תדאג למה שאחיך צריכים לעשות. אם ארצה שיוחנן יישאר לאחר לכתך, אפילו עד שאשוב, מה זה קשור אליך? רק וודא שאתה הולך אחרי.״

ההערה הזו התפשטה בקרב האחים והתקבלה כהכרזה של ישוע לכך שיוחנן לא ימות לפני שובו של ׳המאסטר׳, כפי שקיוו וייחלו לכך רבים, כדי לכונן את המלכות בעוצמה ובהדר. הפירוש הזה לדברי ישוע תרם רבות לחזרתו של שמעון הקנאי לשירות, ולכך שהמשיך לעבוד.

וכששבו לאחרים, יצא ישוע להליכה עם אנדראס ויעקב. לאחר מרחק קצר, אמר ישוע לאנדראס, ״אנדראס, אתה סומך עלי?״ שמע ראש קבוצת השליחים לשעבר את שאלתו של ישוע, נעמד ואמר, ״כן, ׳מאסטר׳, בוודאי שאני סומך עליך, ואתה יודע שאכן כך הוא.״ אז אמר ישוע: ״אנדראס, אם אתה סומך עלי, סמוך יותר על אחיך – אפילו על פטרוס. בעבר סמכתי עליך שתנהיג את אחיך. כעת עליך לסמוך על אחרים, כשאני אעזוב אתכם ואלך ׳לאב׳. כאשר יתחילו אחיך להתפזר בעולם בשל הרדיפות המרות, היַה יועץ מתחשב וחכם ליעקב, אחי ובן משפחתי, כאשר ייפול עליו עול כבד מכדי שהניסיון שצבר יאפשר לו לשאת. ואז, המשך וסמוך, שכן אני לא אאכזב אותך. כאשר תסיים את שבארץ, אתה תבוא אלי.״

אז נפנה ישוע ליעקב, ושאל, ״יעקב, אתה סומך עלי?״ וכמובן שיעקב ענה, ״כן, ׳מאסטר׳, אני סומך עליך בכל לבי.״ אז אמר ישוע: ״יעקב, אם תסמוך עלי יותר, תוכל להיות פחות חסר סבלנות כלפי אחיך. אם תסמוך עלי, יקל עליך להיות נדיב כלפי אחוות המאמינים. למד לשקול את ההשלכות של דבריך ומעשיך. זכור כי אתה קוצר את אשר תזרע. התפלל לשלוות הרוח ותרגל סבלנות. החסדים הללו, יחד עם האמונה החיה, יתמכו בך כאשר תגיע השעה לשתות את כוס ההקרבה. אך לעולם אל תפחד; גם אתה תבוא אלי לאחר שתסיים את שבארץ.

לאחר מכן שוחח ישוע עם תומאס ונתנאל. אמר הוא לתומאס, ״תומאס, אתה משרת אותי?״ ענה לו תומאס, ״כן, אדוני, אני משרת אותך עכשיו ותמיד.״ אמר אז ישוע: ״אם תרצה לשרת אותי, שרת את אחיך לגוף כפי שאני שרתתי אותך. ואל תתעייף מן המעשים הטובים, התמד בהם כאחד אשר הוסמך על ידי האל לשירות האהבה. לאחר שתסיים את השירות שבארץ, תשרת עמי בתפארה. תומאס, אתה חייב להפסיק להטיל ספק; אתה חייב לגדול באמונתך ובידיעת האמת. האמן באלוהים כילד אך הפסק לנהוג באופן ילדותי כל כך. היה אמיץ; היה חזק באמונתך וחזק במלכות האלוהים.

אמר אז ׳המאסטר׳ לנתנאל, ״נתנאל, אתה משרת אותי?״ ענה השליח, ״כן, ׳מאסטר׳, בחיבה ללא סייג.״ אמר אז ישוע: ״אם, אפוא, תשרת אותי בלב שלם, וודא שאתה מקדיש עצמך לרווחת אֵחי עלי אדמות בחיבה וללא לאות. שלב בין החברות לעצה והוסף את האהבה לפילוסופיה שלך. שרת את אחיך כפי שאני שרתתי אותך. היה נאמן לבני האדם כשם שאני שמרתי עליך. היה פחות ביקורתי; אם לא תצפה כל כך מאנשים מסוימים, כך תפחת אכזבתך. וכשתסתיים עבודתך כאן, אתה תשרת איתי במרומים.״

לאחר מכן שוחח ׳המאסטר׳ עם מתי ופיליפוס. לפיליפוס אמר: ״פיליפוס, אתה מציית לי?״ ענה פיליפוס, ״כן, אדוני, אני אציית לך אפילו בחיי.״ אמר אז ישוע: ״אם תציית לי, לך לך לארצות הגויים והטף לבשורה זו. הנביאים אמרו לכם שמוטב לציית מלהקריב. באמונה הפכת להיות לבן מלכות יודע-אל. רק לחוק אחד נדרש לציית – הציווי לצאת ולהטיף לבשורת המלכות. הפסק לפחד מבני האדם; אל תחשוש להטיף לחדשות הטובות של חיי הנצח לאחיך אשר קמלים בחשיכה ורעבים לאור האמת. לא עוד תתעסק בכספים וסחורות, פיליפוס. כעת אתה חופשי כאחיך להטיף לחדשות הטובות. ואני אלך לפניך ואהיה עמך עד לסוף ממש.״

ואז דיבר ׳המאסטר׳ אל מתי, ושאל, ״מתי, האם לבך מורה לך לציית לי? ענה מתי, ״כן, אדוני, אני מסור לגמרי לעשות כרצונך.״ אמר אז ׳המאסטר׳: ״מתי, אם תציית לי, לך לך ולמד את כל העמים אודות בשורת מלכות זו. לא עוד תעבוד בשרות חומרי לאחיך; מכאן ואילך, גם אתה תטיף לחדשות הטובות של הגאולה הרוחנית. מעתה, התמקד לגמרי בציות למשימה שקיבלת, להטיף לבשורה זו אודות מלכות ׳האב׳. וכפי שעשיתי אני את רצון ׳האב׳ עלֵי אדמות, כך גם אתה תמלא את משימתך האלוהית. זכור, יהודים כגויים הם אחיך. אל תחשוש מאיש כשתטיף לאמתות הגואלות של בשורת מלכות השמים. ולהיכן שאלך אני, תבוא בקרוב אתה.

אז צעד עם התאומים לבית חלפי, יעקב ויהודה, פנה אל שניהם ושאל, ״יעקב ויהודה, האם אתם מאמינים בי?״ וכששניהם ענו, ״כן, ׳מאסטר׳, אנו מאמינים,״ אמר: ״בקרוב אעזוב אתכם. אתם כבר רואים שעזבתי את הגוף. אני כאן לזמן קצר בלבד בטרם אלך ׳לאבי׳. אתם מאמינים בי – אתם שליחי, ותמיד תהיו. המשיכו להאמין ולזכור את הקשר שלכם אתי כשלא אהיה עוד ואולי תשובו לעסוק במלאכה שעשיתם לפני שבאתם לחיות איתי. לעולם אל תתירו לעבודה שאתם עושים כלפי חוץ להשפיע על נאמנותכם. האמינו באלוהים עד לסוף ימיכם על האדמה. לעולם אל תשכחו שכשאתם בני האמונה של האל, כל מלאכה ראויה על הארץ קדושה היא. שום דבר שבן האלוהים עושה איננו פשוט. לפיכך, עשו את עבודתכם מכאן ואילך עבור האל. וכשתסיימו בעולם הזה, יש לי עולמות אחרים וטובים יותר בהם תעבדו כך בשבילי. ובכל העבודה הזו, בעולם הזה ובאחרים, אעבוד אני אתכם, ורוחי תשכון בכם.

השעה הייתה כמעט עשר כאשר שב ישוע מפגישתו עם התאומים לבית חלפי, ובעת שעזב את השליחים אמר: ״להתראות עד שאפגוש אתכם על ההר בו הוסמכתם מחר בצהריים.״ ולאחר דברים אלה, נעלם מעיניהם.

בצהרי יום שבת, ה-22 באפריל, התאספו אחד עשר השליחים כפי שנקבע על הגבעה הסמוכה לכפר נחום, וישוע הופיע ביניהם. פגישה זו התרחשה על אותה הגבעה בה ייחד אותם ׳המאסטר׳ כשליחים וכשגרירי מלכות ׳האב׳ עלי אדמות. הייתה זו הופעתו המורונטית הארבע עשרה של ׳המאסטר׳.

כעת כרעו אחד עשר השליחים ברך במעגל סביב ׳למאסטר׳ ושמעו אותו חוזר על ציווי ההסמכה ממש כשהיה כאשר ייוחדו לראשונה לעבודת המלכות המיוחדת. כל זה היה כזיכרון של הפעם הקודמת בה הוקדשו לשירות ׳האב׳, למעט תפילתו של ׳המאסטר׳. כאשר נשא כעת ׳המאסטר׳ – ישוע המורונטי – תפילתו, המילים והטון היו מלכותיים ועוצמתיים כפי שהשליחים לא שמעו מעודם. כעת דיבר ׳המאסטר׳ עם שליטי היקומים כאחד אשר כל העוצמה והסמכות ביקומו שלו נתונה בידיו. אחד עשר הגברים הללו לעולם לא שכחו את החוויה של ההקדשה מורונטית מחדש לשבועה שנשבעו בעבר כשגרירים. ׳המאסטר׳ בילה רק שעה אחת עם שגריריו על ההר, ולאחר שנפרד מהם בחיבה, נעלם מעיניהם.

איש לא ראה את ישוע במשך שבוע שלם. השליחים לא ידעו מה לעשות, ולא ידעו אם ׳המאסטר׳ הלך ׳לאב׳. במצב זה חוסר הוודאות, הם נשארו בבית צידה. הם פחדו לצאת לדוג שמא יבוא לבקרם ולא יהיו שם לקבלו. במשך כל השבוע הזה עסק ישוע בענייניו עם היצורים המורונטיים שבארץ ועם ענייני המעבר המורונטי שחווה בעולם הזה.

ברחבי הגליל נפוצו החדשות אודות הופעותיו של ישוע, ומספר המאמינים שהגיע לבית זבדיה כדי לשאול על תחייתו של ׳המאסטר׳ וללמוד את האמת על הופעותיו לכאורה הלך וגדל מדי יום. בתחילת השבוע, הודיע פטרוס כי אסיפה פומבית על החוף תיערך בשבת הקרובה בשעה שלוש אחר הצהריים.

וכך, בשבת, ה-29 באפריל, בשעה שלוש, התאספו בבית צידה יותר מחמש מאות מאמינים מאזור כפר נחום כדי לשמוע את דרשתו הפומבית הראשונה של פטרוס מאז התחייה. השליח היה במיטבו, ולאחר שסיים את דרשתו המעניינת, רק מעטים מבין מאזיניו פקפקו בכך ׳שהמאסטר׳ קם לתחייה מן המתים.

פטרוס סיים את דרשתו במילים: ״אנו שבים וטענים כי ישוע מנצרת לא מת; אנו מכריזים על כך שקם מקברו; אנו מכריזים שראינו ושוחחנו איתו.״ ממש עם סיום הכרזת האמונה הזו, הופיע ׳המאסטר׳ בצורתו המורונטית לצידו ולעיני כל האנשים הללו, דיבר אליהם בקולו המוכר ואמר, ״שלום עליכם, ואת שלומי אניח לכם.״ לאחר שהופיע ודיבר אליהם, נעלם מעיניהם. הייתה זו הופעתו המורונטית החמש עשרה של ישוע שקם לתחיה.

בשל דברים מסוימים שאמר ׳המאסטר׳ לאחד עשר בעת שנפגשו על ההר בו הוסמכו, השליחים היו תחת הרושם ׳שהמאסטר׳ עתיד בקרוב להופיע בפומבי לעיני קבוצת מאמינים מן הגליל ולאחר שיעשה כן עליהם לשוב לירושלים. לפיכך, מוקדם למחרת, יום ראשון ה-30 באפריל, יצאו האחד עשר מבית צידה לירושלים. הם לימדו והטיפו באופן נרחב בדרכם במורד הירדן, ולכן הגיעו לבית משפחת מרקוס בירושלים רק ביום רביעי, ה-3 במאי.

עבור יוחנן מרקוס, השיבה הביתה הייתה עצובה. רק כמה שעות קודם לכן, נפטר בפתאומיות אביו, אליהו מרקוס, משטף דם במוח. אף כי המחשבה אודות הוודאות של התחייה מן המוות ניחמה רבות את השליחים ביגונם, הם התאבלו באמת ובתמים על מות חברם הטוב, אשר תמך בהם בנחישות גם בזמנים הקשים ובאכזבות הגדולות. יוחנן מרקוס עשה כל אשר לאל ידו כדי לנחם את אימו ודיבר בשמהּ כאשר הזמין אותם להמשיך לעשות את ביתו לביתם. האחד עשר מיקמו את המטה שלהם באולם העליון עד לאחר יום הפנטקוסט.

השליחים נכנסו בכוונה לירושלים לאחר רדת הליל כדי להימנע מלהיראות על ידי השלטונות היהודיים. הם אף לא הופיעו בפומבי בלוויה של אליהו מרקוס. במשך כל יום המחרת הם נותרו לבדם ובשקט באולם העליון, רב המאורעות.

ביום חמישי, ערכו השליחים פגישה נהדרת באולם העליון הזה, בו נשבעו כולם פרט לתומאס, שמעון הקנאי והתאומים לבית חלפי, לצאת להטיף בשורה חדשה זו אודות האדון שקם לתחייה. הנה כבר החלו השלבים הראשונים בשינוי של בשורת המלכות – היותנו בנים לאל ואחוות האדם – להטפה על תחייתו של ישוע. נתנאל התנגד לשינוי הזה במסר שלהם לציבור, אך לא הצליח לעמוד מול הרהיטות של פטרוס ומול התלהבות התלמידים, במיוחד זו הנשים המאמינות.

וכך, תחת מנהיגותו הנמרצת של פטרוס, ואפילו לפני שעלה ׳המאסטר׳ ׳לאב׳, החלו נציגיו, אף  שהתכוונו לטוב, בתהליך השינוי העדין, המדורג והמובחן של שינוי הדת של ישוע לדת חדשה ושונה אודות ישוע.